שו"ת: כתב מרן רה"י פירוש של מילת "פסח" זה "דילג" ולא כמו התרגום שתירגם "חס". מדוע?

עודכן: 8 במאי

פשטא דרזא שו"ת בהלכות-הרב רז צבי הרשפינוס מו"צ ור"מ בישיבה גדולה "לבנימין אמר" ברכיה


שאלה: בהגדה של פסח "איש מצליח" (עמ' 174) כתב מרן רה"י ר' מאזוז שליט"א פירוש של מילת "פסח" זה "דילג" ולא כמו התרגום שתירגם "חס". אז למה אכן תירגם "חס"?

תשובה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח. וכתב אוה"ח זה שהשי"ת הכניס את כל להלכות הפסח לתוך הרובד "חוקת" שאין בה מחלוקת ואין סברות אלא חובה לדקדק בכל הפרטים של מצווה. וזה מכיון שעד עצם מכת הבכורות בני ישראל לא קבלו עליהם מצות המלך, אם כן אפילו יראת העונש לא היתה להם (שמות יד לא). ועוד כתב הרב(שם יב ג) שדין "חוקת" מחייב גם את דורות הבאים בכל הלכות פסח, וראה לרבותינו ז''ל במכילתא שאמרו וזה לשונם זאת חקת הפסח, בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר דברי רבי יאשיה רבי יונתן וע"ש. ולכן בוודאי שגם מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א לא הכריעה במחלוקת התנאים, אלא כתב הרב מה יותר נכון דקדוקית. בוא ונלמד.

מהו הבדל בין פירוש מילת "פסח" כדילג או קפץ לבין חס והגן? אמרו חז"ל שטוב להתחיל במילתא דבדיחותא, אז מדובר באותו שה מפורסם אשר בני ישראל כלאו בביתם וקשרו לכרעי המיטה למס' ימים עד לשחיטתו, וכמו כך אצל היהודים שאחד קשר בחבל קצר ואז הכבש לא יכל לנוע ואחר קשר בחבל ארוך ושם קפץ הכבש על ג' רגלים.

ידוע שאבותינו הקד' שמרו את כל מצוות התורה בטרם קבלוה בהר סיני, כמ"ש מרומז בחו' בראשית שאברהם עשה מצות כי ערב פסח היה וכך לוט עשה מצות למלאכים בסדום, ויצחק אכל מגדי של פסחים. ופי' הרמב"ן (בראשית כו ה) שאבותינו לא רק דקדקו בכל פרטים של מצוות דאורייתא אלא שמרו אפילו את הקלות דרבנן. וההבדל שאברהם ויצחק קיימו גם בחוץ לארץ ישראל ויעקב קים רק בארץ, וכן עמרם (וראה עוד בקדושין לו,ב). ואולם באופן מפורש מושג "פסח" מופיע לראשונה בשלושת הפסוקים בחומש שמות שהם כולם מיוחסים לליל שימורים. בראשון היתה הזהרה לבני ישראל להתכונן למכת הבכורות וליציאה הקרובה ממצרים: "וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא־יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית" (יב יג). ובפסוק שני מדובר במעשה עצמו של מכת הבכורות: "וְרָאָה אֶת־הַדָּם עַל־הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל־הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל־בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף: (שם כג). ובפסוק שלישי ציווי על זכירה לדורות: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַיִם וְאֶת־בָּתֵּינוּ (שם כז).

ואונקלוס תרגם מילת "פסח" "וְיֵיחוּס", ז"א ריחם והֵגֵן על בתי ישראל. ואונקלוס הגר תנא היה וע"פ שני התלמודים רבותיו היו רבן גמליאל הזקן, ר' אליעזר ור' יהושע, וקבל מרבותיו את התרגום הארמי המקורי של התורה, וכך ראינו שאף רבי עקיבא בקש ממנו לתרגם לו מושג הלכתי שלא הבין (ראה בסדר תנאים ואמוראים ח"א ע' 109). מובא במכילתא של רבי ישמעאל ב' פירושים למילה "פסח" (יב יג), את ר' יאשיה שאמר, אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי. שהקב"ה מדלג על בתי בני ישראל במצרים, שנאמר 'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים' (שיר השירים ב), ואומר הנה זה עומד אחר כתלנו וגו'. ואת ר' יונתן שאמר ופסחתי עליכם, עליכם אני חס ואין אני חס על המצרים. הרי שאם היה מצרי בתוך ביתו של ישראל ובטוח שינצל, תלמוד לומר 'ופסחתי עליכם' – עליכם אני חס ולא על המצרים. וכך גם גדולי מפרשי התנ"ך המלבי"ם והרלב"ג הביאו מחלוקת במכילתא דרבי ישמעאל ולא הכריעו פסיקתית אלא השאירו דבר באלו ואלו דברי אלוקים חיים. אעפ"כ שנחלקו הראשונים, וכך רש"י בתורה העדיף את דלג ע"ג חמל. ומצד שני במכילתא ר' שמעון בן יוחאי כתב כמו אונקלוס (יז יא): כיוצא שכל זמן שישראל עושין רצונו של מקום, ומאמינין במה שפקדו המקום למשה לעשות, המקום חס עליהן. וכך ראב"ע בפירושו הארוך, וז"ל: ואמרתם. מצאנו "פסוח והמליט"(ישעיה לא ה), וטעמו כמו 'חמלה'. ובעבור שהשם חמל על בכוריהם, בעבור דם השה, נקרא השה פסח, כמו "ושחטו הפסח"(לעיל כא).

וכך גם גדולי מפרשי התנ"ך המלבי"ם והרלב"ג הביאו מחלוקת במכילתא דרבי ישמעאל ולא הכריעו פסיקתית אלא השאירו דבר באלו ואלו דברי אלוקים חיים.

ואולם, אע"פ שלרוב מפרשי התורה הדבר מוסכם שפירושו המילולי של "פיסח" זה מדלג-קופץ והסתמכו בזה על הפסוק במלכים א' (יח כא): וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, והכוונה עד מתי (תמשיכו לדלג ולא תחליטו) גם תמשיכו להאמין בבורא עולמים וגם תמשיכו להדבק לעבודה זרה? אלא ראב"ע בשם הגאון פירש שגם שם שמדובר על עד מתי תהיו מיושבים בדעתכם בשתי אמונות מנוגדות.

ואמנם אי אפשר להכחיש את אותם המקורות שמסבירים את המילה "פיסח" כמו נכה בשתי רגליו ולא הולך בכלל (וראה בספרא פ' אמור פ"ג ז' שהביא את שני הפירושים), וכך גם הרב שד"ח (אס"ד מע' חי"ת כלל קכ) הכריע להלכה שהפיסח זה אחד שאינו יכול להלך כלל אף בצליעה, וכל כוח הילוכו ניטל ממנו.

וכאן נשאלת השאלה העיקרית, האם הבדל בפירוש מילת "פסח" לשנות משמעותה ובנפקא מינה של מכת הבכורות בליל השימורים? ויש לנו ב' אפשרויות עיקריות. מצד אחד, יתכן שמדובר שה' ית' עבר ממקום למקום היכה את הבכורות בבתי המצרים על ידי הנגף ודילג מעל בתי ישראל, או שמלכתחילה שמר הקב"ה על בתי ישראל שלא יכנס הנגף לתוכם בגלל השכינה שמִילְּאָה את ביתי ישראל לא יכל המשחית לבוא פנימה אלא פגע בבתים הלא שמורים?

ההסבר הראשון מתאים יותר להבטחת הקב"ה שבלילה הזה הוא ית' בעצמו יעבור ויכה את בכורות המצרים במצרים כמ"ש רבינו בחיי (שמ' יב כג) "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָל־בְּכוֹר, אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶֽעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי וְלֹא שָׁלִיחַ". ומצד שני גם יהיה קשה, שאם הקב"ה דילג על בתי ישראל ולא נכנס פנימה להכות אז איך מתו בכורות מצריים שהוטמנו שם כדי להינצל? ואמנם גם הסבר השני יהיה קשה כי אם השכינה מִילְּאָה את בתי ישראל והנגף לא הוכנס אז למה מתו המצרים שהיו שם?

אלא למסקנה, ע"פ מה שצֻוָּוה עם ישראל "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" חייבים לומר ב' מהלכים הללו נעשו בבת אחת הקב"ה שכן שם בתוך בתי ישראל וחס ושמר רק על בכורי ישראל וגם דילג מעליהם ועל המצרים לא השגיח, כמ"ש וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל־בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף דווקא אותכם ולנגוף את מצרים יתן. וזה גם מוכח מחיוב של בני ישראל להישמר בתוך ביתם דווקא, ואין ליל שימורים למי שנמצא בחוץ. וזה מה שעשה קידוש השם הגדול לפי גודל הנס, כי הרי התחכמותם של הבכורות המצרים להסתתר בבתי ישראל לא הועילה להישמר ולא להינזק, כמ"ש "וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת". ובס"ד התיישבו הפירושים כַּפְתֹּר וָפָרַח.

37 צפיות0 תגובות