בית ההוראה של מוסדות חכמת רחמים מעמיד רבנים מורה הוראה לרשותכם לכל שאלה הלכתית.

לשאלות בהלכה בכל שעות היממה יש לשלוח הודעה בטופס למטה ובעז"ה תקבלו תשובה ברורה לתיבת המייל שלכם. 

וכמו כן בהמשך יפרסמו כל התשובות באתרינו הקדוש.

שאלות בהלכה

מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי אם מותר לאוכלו עם חלבי


שאלה: האם מותר להכין חביתה )או דבר אחר שהוא פרווה( במחבת בשרית ולאוכלה אח"כ עם גבינה או דבר אחר חלבי או שהיא בשרית? ואם היא בשרית האם צריך 6 שעות? תשובת הרב צבי רז הרשפינוס: נחלקו בגמ' בחולין )קי"א:( גדולי האמוראים רב ושמואל בדבר פרווה שנתבשל בקערה בשרית אם
מותר לאוכלו עם חלב, רב אסר ושמואל התיר. ונפסקה שם הלכה כדעת שמואל וטעם להתירו של שמואל
מובא שם בגמ' משום שכיון שלא בישל את הפרווה עם בשר ממש שעי"ז יבלע הפרווה טעם בשרי ישיר
אלא שכאן מדובר שבישל בכלי נקי שבשלו בו לפני זה בשרי וא"כ הטעם הבשרי חלש יותר משום שהוא
לא ישיר אלא בתחילה נבלע בסיר והסיר הבליעו בפרווה, ובלשון הגמ' והפוסקים זה נקרא "נ"ט בר נ"ט"
]שהוא ר"ת נותן טעם בן נותן טעם- שפירושו שהוא טעם לא ישיר אלא טעם שנבלע בדבר אחר ואח"כ נבלע בדבר נידון[. ונחלקו הראשונים בדעת שמואל, המתיר נ"ט בר נ"ט. דעת הרמב"ם )מאכלות אסורות ט', כ"ג( והרשב"א
)תוה"ב ב"ג ש"ד( ועוד ראשונים - שמה שמותר נ"ט בר נ"ט זה בכל אופן בין שהפרווה בושל ובין נצלה.
ודעת ספר התרומה )סי' ס"א( והרא"ש )סי' כ"ט(- שכל מה שמותר נ"ט בר נ"ט זה דוקא שהפרווה רק בושל
בקערה בשרית או חלבית אבל אם נצלה קרי דינו כמו הסיר שאם הסיר בשרי הוא נעשה בשרי וכן להיפך.
ודעת נכדו של רש"י הריב"ן בשם רש"י )הובא בתוס' שם ד"ה הלכתא( - שבין שהפרווה נצלה או בושל
בקדרה בשרית נעשה כבשרי ואסור בחלב. ומה שהגמ' התירה נ"ט בר נ"ט הוא דוקא באופן שהניח את
הפרווה רותח ע"ג סיר בשרי קר שכיון שאופן הבליעה חלש הטעם הוא רק בלוע ולא נמצא בעין הקלו אבל במקום אחר לא התירו. והשלחן ערוך פסק )יו"ד סי' צ"ה סעיף א'( למעשה בדעת הרמב"ם וסיעתו שכן דעת רוב הראשונים וכלל
בידינו יחיד ורבים הלכה כרבים )ראה בזה באורך בסו"ס גט פשוט למהר"ם בן חביב( ולכן נ"ט בר נ"ט מותר בין בבישול ובין בצליה או דבר. ונחלקו גדולי דורנו בדעת השו"ע, דעת הבן איש חי )שנה ב' קרח הלכה י"ג( והכף החיים )שם אות א'( והרב
משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן )ח"ב חיו"ד סי' מ"ב( ומרן ראש הישיבה שליט"א )בהסכמה לשו"ת טעמו
וראו( שכל מה שהשו"ע התיר נ"ט בר נ"ט הוא דוקא שכאשר בישל את הפרווה בסיר הבשרי לא בישל על
דעת לאוכלו בחלב אלא שבושל כבר בדיעבד שאז מותר לאוכלו, אבל לבשל לכתחילה על דעת לאוכלו
בחלבי אסור )כעין מבטל איסור לכתחילה(. אולם לדעת מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר )ח"ט סי'
ד( והגאון הרב משה לוי זצ"ל בשו"ת תפלה למשה )ח"ג סי' י"ב( וגר"ש עמאר שליט"א בשו"ת שמע שלמה )ח"א סי' ב'( להתיר לכתחילה ע"פ לשון מרן בבית יוסף. וכל זה לדעת מרן השלחן ערוך אולם לדעת הרמ"א )שם סעיף ג'( אינו כן אלא שלכתחילה פסק כדעת
הריב"ן בשם רש"י שאסור נ"ט בר נ"ט בין בבישול ובין בצליה. אבל בדיעבד שכבר בישל את הפרווה
בכלי בשרי וערבבו עם עם דבר חלבי מותר הוא פוסק כדעת הרמב"ם שמותר. ומוסיף שם הרמ"א שכל מה
שאסר בכל ענין לכתחילה הוא דוקא שהכלי הבשרי השתמשו בו ב-24 שעות האחרונות בבשרי אבל אם
לא השתמשו בו בבשרי תוך 24 שעות מותר אפילו לכתחילה ]ומ"מ יש לשים לב שהעיר שם שאם הפרווה
הוא אוסר בכל עניין לרמ"א אפילו בדיעבד[. וגם אופן שלדעת הרמ"א הפרווה כאן בסיר נקי נחשב כבשרי מ"מ לא צריך אח"כ לחכות 6 שעות כמבואר בסי' פ"ט סעיף ג' בהג"ה. וא"כ הלכה למעשה: לספרדים- אם בשלו פרווה בכלי בשרי נקי )וכן להיפך בחלבי נקי( לא נעשה עי"ז בשרי ומותר לאוכלו עם חלב שזה נקרא בלשון הפוסקים נ"ט בר נ"ט מותר. ואם רוצה לבשל מראש פרווה בכלי בשרי על מנת לאוכלו עם חלבי בזה לדעת ראש הישיבה- אסור, ולדעת מרן הגר"ע יוסף זצ"ל- מותר. ולאשכנזים- לכתחילה אסור לאכול פרווה שבושל בכלי בשרי נקי עם חלבי. אבל בדיעבד שכבר ערבבם
יחד מותר. ואם הכלי הבשרי בושל בו הבשרי בתוך 24 שעות מותר אפילו לכתחילה. ואם התבשיל הפרווה
חריף אסור בכל עניין אפילו בדיעבד עם חלבי. ובכל הנ"ל שהסיר נקי אף באופן שהפרווה נחשב כבשרי מ"מ לא צריך לחכות 6 שעות.




שימוש בסבון אסלה שמוציא צבע בשבת


שאלה: בבית הכנסת בו אני מתפלל יש בשירותים סנובון שהוא סבוניה כחולה שעושה צבע באסלה ע"י הורדת המים. ושמעתי שיש בזה בעיה בשימוש בשבת. האם זה נכון? ואם כן מה עלי לעשות כאשר אני רואה בשבת שהסבוניה מונחת שם? תשובת הרב צבי רז הרשפינוס: מובא בגמ' בשבת )ע"ג ע"א( שמלאכת הצובע היא אחת מט"ל מלאכות האסורות בשבת. ומובא
במכילתא )פרשת ויקהל( שכל המלאכות האסורות בשבת נלמדו ממלאכות המשכן שכל מלאכה שהיתה
נצרכת לצורך עבודת בניית המשכן כיוצא בה נאסרה בשבת, וכן מובא בתלמוד הבבלי )שם דף ע' ע"א(.
ובירושלמי )פסק כלל גדול ה"ב( אמרו מה היתה המלאכה במשכן בענין הצביעה, שהיו מכין את האילים
במקלות בעדינות ועי"ז היה דם נצרר על העור שבגבן, וזה מה שאמר עורות אילים מאודמים. ע"כ. וכל
מה שצובע חייב מן התורה הוא דוקא בצובע בצבע המתקיים אבל אם הצבע לא מתקיים כגון שצובע ברזל
בצבע שלא נתפס בו וכיוצא בזה אינו אסור אלא מדרבנן. וכן פסק הרמב"ם בפרק ט' מהלכות שבת )הלכה
י"ג( והוא ע"פ המש' בשבת )דף ק"ב ע"ב(. ונחלקו הרמב"ם )שם הי"ד( והראב"ד )בהגהותיו שם( בצובע מים
כדי לצבוע על ידיהם דבר אחר שבלשונם דבר זה נקרא עושה עין צבע. שלדעת הרמב"ם - חייב מן התורה,
ולדעת הראב"ד - אינו אלא מדרבנן )וסברתו היא משום שאם הוא מהת', א"כ איך אמרו בירושלמי הנ"ל
שהמקור לאיסור בישול בשבת הוא מכך שהיו מבשלין במשכן סימני צבע, הרי כבר מלאכה זו נלמדה לענין
צובע, אלא ודאי שדוקא צובע ממש אסור מן התורה אבל המכין עין צבע הוא רק מדרבנן. ומה שיענה לו הרמב"ם ראה שם בדברי ה"ה וע"ע במנוחת אהבה )ח"ג פי"ג הערה 31.) ונחלקו גדולי דורנו בעניין הסבוניה ששאלת בשאלתך. ויש להעיר שיש 2 סוגי סבוניות: 1 .שיש מניחין בתוך
האסלה )המצויה ע"פ רוב( שע"י שמוריד את המים, המים נשפכים ע"ג הסבון ונצבעים ישירות. 2 .ויש סוג
של סבוניה שמניחין בתוך הניאגרה של השירותים וכאשר מורידים את המים גורם שנשפכים מים חדשים
לתוך הניאגרה והם נצבעים מעצמם. והנה במנוחת אהבה )שם עמ' ט'( כתב שבסבון הנ"ל באופן מס' 2 מותר
להשתמש בשבת אם היה כבר מונח לפני שבת בניאגרה, משום שכיון שאין צבע זה מתקיים שהרי הוא זמני
עד השימוש הבא א"כ אינו אלא מדרבנן כנ"ל. והרי המעשה כאן הוא בגדר "פסיק רישיה" ]שפי' בלשון
עברית- לחתוך את הראש. שהוא כדרך משל לאדם שלוקח תרנגול וחותך את ראשו וטוען שאין רצונו אלא
לקחת את ראשו ולא להורגו. שאין שייך לומר שחשוב כאינו מתכוין שהרי זה ודאי יהיה[ שמותר להרבה
ראשונים באיסור דרבנן )כמבואר במנוח"א ח"ב פ"א הערה 16 )ואף לסוברים שאין להתיר, מ"מ כאשר אין
האיסור ניכר יש להתיר, וא"כ גם כאן הרי הצביעה לא ניכרת שאינה אלא בתוך הניאגרה ועוד שכאן אינו
עושה בידיים ממש אלא ע"י הסרת מונע יש להתיר לכל הדעות. ומ"מ באופן הנ"ל מס' 1 לדעתי יש להמנע
מלהוריד את המים משום שכאן הרי ניכר, וא"כ אף ששאר הסברות להתיר עדיין שייכות מ"מ כיון שאינן
מוסכמות לכל הדעות וכאן הרי אינו צורך גדול יש להמנע. וכן פסק כיו"ב בשו"ת שבט הלוי )ח"ח סי' ק"א(
וכ"פ בשמירת שבת כהלכתה )כ"ג ט"ו( בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, וע"ע בשו"ת מנחת שלמה )ח"ב סי' ל"ד(.
ואולם דעת מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו חזו"ע שבת )ח"ה עמ' כ"ח( להתיר לכתחילה משום כל ההתרים
הנ"ל ולא חשש להחמיר משום שאינו ניכר. וע"ש שהאריך לבאר למה אין לחשוש גם משום איסור מוליד ריח
ומשום ממחק בסבון לדעת האוסרין. ע"ש. וכ"פ להתיר בשו"ת אור לציון )ח"א סי' כ"ט(. וא"כ הלכה למעשה: בסנובון המצוי שמניחין באסלה לדעת הגר"מ לוי זצ"ל יש להמנע מלהוריד עליו מים ולדעת מרן הגר"ע יוסף
זצ"ל מותר לכתחילה. וא"כ כדי לצאת לדעת כל הדעות טוב להוריד את המים בשינוי ע"י מרפק וכיו"ב. ומ"מ אין להעיר לאחרים אלא א"כ ברור לך שישמעו בשמחה.




האם יש עניין לאכול דגים בשבת


שאלה: רציתי לשאול את כבוד הרב. האם יש ענין לאכול דגים בליל שבת? משום שאצלנו נוהגים לאכול בליל שבת גם דגים וגם בשר, וזה מכביד מאד על הילדים וכן רציתי לדעת האם יש חובה לאכול דגים. וכן לאכול בשר?
תשובת הרב צבי רז הרשפינוס: מובא בנביא בספר ישעיה (נ"ח, י"ג) וקראת לשבת עונג וגו' וביאר בגמ' בשבת (קיח' עב') ומכאן למדו חז"ל שיש מצוה לענג את השבת.
ונחלקו הראשונים אם מצוות עונג שבת היא מהתורה, או רק מדרבנן. שדעת הרמב"ן (פרשת אמור) שעיקרה של מצוה זו מן התורה שהרי שבת היא בכלל מקראי קודש, והרי פרשו חז"ל בספרא שפירוש "מקראי קודש" הוא, מצות עונג. ע"ש ודעת ספר החינוך (מצוה רצז) שאינה אלא מדרבנן, והסמיכו אותה על הפסוקים שבתורה. ודעת הסמ"ג (עשין ל') וכן דעת המאירי (שבועות כ"א ע"ב)- שהוא תקנת הנביאים. ויש שרצו להוכיח שכבוד השבת ועונג שבת הנא מדרבנן מכך שידוע לנו שהדלקת נרות שבת אינה אלא מדרבנן, ואם עונג שבת הוא מדאורייתא א"כ גם הדלת נרות צריכה להיות כן, שהרי טעם הדלקת הנר הוא משום שלום ביתו, שהוא נלמד ממצות עונג שבת, כתב לתרץ בספר הלכה ברורה (חי"ג אוצרות יוסף עמ' י"א) שאפילו לפוסקים הסוברים שמצות עונג היא מהתורה מכל מקום גם הם מודים שאופן העונג לא נתקן אלא מדרבנן, וכמו כל המצות שאף שעיקרם מהתורה שיעורם ואופן קיומם נקבע ע"י חז"ל כברכת המזון, ועוד.
ולדעת השלחן ערוך נראה שהוא מדרבנן, כמו שכתב בביאור הלכה (בתחילת סימן רפח') וכן בשער הציון (בתחילת סי' רמב). ואף שלדעת מרן איסור תענית בשבת הוא מהתורה שכן מוכח מדבריו בסוף סימן תק"ע לענין מי שנשבע לצום בשבת שהוא שבועת שוא, משא"כ הנשבע שלצום בחנוכה השבועה תופסת ששם איסור הצום מדרבנן. ממ' כתב בספר ערך השלחן (שם סק"ג) לגאון ר' יצחק טייב זצ"ל שיש לחלק בין איסור צום לבין מצוות עונג ע"ש וכן כתב כעין זה בשו"ת שרשי הים (ח"ב דף קא ע"ב).
ויש ששאלו לדעת הסוברים שהיא מהתורה א"כ למה לא תקנו לזה ברכה כמו שאר המצות, והשאלה נשאלת גם לסוברים שאינה לא מדרבנן ממ' הרי גם למצות דרבנן תיקנו ברכה (חנוכה ופורים). ובספר דברי ירמיהו (פ"ה שבת ה"א) תירץ שבברכת הקידוש של ליל שבת פוטרת את המצוות הכלולות בשבת. וכתב עוד לתרץ שבברכת הדלקת נרות שבת מוצאים ידי חובה גם את שאר דברי העונג שבשבת. וכן כתב לתרץ בספר פרי צדיק (קונטרס שביתת שבת סוף אות ד'). והוסיף שם שמצא לכמה ראשונים שכתבו שנוסח ברכת ההדלקה הוא "להדליק נרות לכבוד שבת", וא"כ בנוסח הזה יותר מבואר כתירוצו. וראה בספר תורת השבת (סימן רס"ג סק"ג) שלאחר שהביא תירוץ זה העיר שאם האמת כן לפ"ז למה לא נהגו כל בני הבית לעמוד ליד האמא בשעת הדלקת הנרות, כדי שיצאו בברכה זו ידי חובה. ע"כ. ושם כתב עוד טעם, שלא תיקנו ברכה משום שמצוה זו תלויה בכונה, וחששו שמא יאכל בשבת ולא יכון כלל לצורך עונג שבת.
ובענין השאלה אם יש ענין דוקא לאכול בשר ודגים, זה יוצא מהגמ' בשבת (שם) ששאלו שם איך הוא עונג שבת. וענתה הגמ' כגון להכין תבשיל של תרדין, ודגים גדולם, וראשי שומין. ע"כ. והרמב"ם שהעתיק גמרא זו להלכה (פ"ל ה"ז) כתב איזה הוא עונג... שצריך לתקן תבשיל שמן ומשקה מבושם. ובהלכה י' כתב ואכילת בשר ויין עוג הוא בשבת, ולא הזכיר דגים ותרדין. וכן מרן בש"ע (סימן ר"נ סעיף ב') פסק שמצווה לאכול בשר. וכתב המשנה ברורה (רמ"ב סק"א) שמה שכתב השלחן ערוך בשר וכן שאר הראשונים. אין ענין בדוקא בבשר אלא המציאות מראה שרוב האנשים מתענגים בבשר. ולפי זה אם אדם מתענג בדבר אחר מצוה עליו לאכול הדבר השני, ואין ענין דוקא בבשר אם אינו נהנה ממנו וכל זה לפי הפשט.
וע"פ הקבלה יש ענין דוקא בבשר, כמו שמובא כן בתיקוני הזוהר הקדוש (תיקון כ"א דף ז"ן ע"א). והמגן אברהם (רמ"ב סק"א) וכן בספר מור וקציעה (שם) כתבו בשם האר"י שיש ענין לאכול דגים בסעודות שבת. והכף החיים (סק"י) כתב, שלא נזכר בכתבי האר"י ז"ל לאכול דגים בליל שבת ובשבת בבוקר אולם מוזכר בפיוט האר"י של ליל שבת רמז לזה, לכן יש נהגו בליל שבת לאכול דגים. ובסעודה שלישית מובא בפרוש בספר פרי עץ החיים (שיח אכב') שיש ענין לאכול דגים. וכו' ע"ש.
ולהלכה למעשה: מצות עונג שבת גדולה מאד ואין חיוב לאכול דוקא בשר או דג בשבת אלא העיקר לאכול דבר שמענג אותו, וע"פ הקבלה והאר"י יש ענין באכילת בשר. וכן לאר"י יש ענין גדול לאכול דגים בסעודה שלישית, ויש רמז גם לעשות דגים בליל שבת, לכן בליל שבת עדיף בשרי מעל אכילת דגים. ומי שלא אוהב בשר ודגים אסור לו לאוכלם שעי"ז מבטל עונג שבת אלא יאכל מה שמתענג על ידו.




האם יש ענין שיהיה גם סכו"ם פרווה בנוסף לחלבי ובשרי


שאלה: בכל הבתים בישראל ברוך ה' יש סכו"ם חלבי וסכו"ם בשרי, רציתי לשאול אם יש ענין שיהיה גם סכו"ם פרווה?
תשובת הרב צבי רז הרשפינוס: דרשו בגמ' בחולין (דף קט"ו) שנאמר בתורה 3 פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו, כדי לרמוז שאסור לאכול לבשל ולהנות מבשר בחלב. ואמרו שם בגמרא בדף ק"ח ע"א טעם כעיקר מן התורה (פירוש-שלא רק את ממשות החלב בחיבור הבשר התורה אסרה אלא גם טעם חלב שנבלע בבשר וכן להיפך) זה באיסור בשר בחלב, ובשאר איסורין נחלקו הראשונים שלדעת רבינו אפרים הוא מדרבנן ולר"ת- הוא גם מן התורה, ומרן העתיק דבריהם בבית יוסף (סימן צב)
ומרן פסק שם (סעיף ד') כרבנו אפרים שהוא רק מדרבנן והרמ"א מחמיר כר"ת. וא"כ מחמת זה שהתורה אסרה גם טעם הבלוע בכלי אם יהיו כלים אחדים לבשר ולחלב יבואו ח"ו לאיסור בתערובת הטעמים הבלועים בהם. ועפ"ז פסק הרמ"א בסימן פט. סעיף צ' שנהגו ישראל להיות להם 2 סכינים אחד בשרי ואחד חלבי שלא יבואו ח"ו לתקלה. וכתב שם בספר ערוך השלחן (סעיף ט"ז) שלאו דוקא סכינים אלא כל מערכת הסכו"ם נהגו שיהיה אחד לבשרי ואח לחלבי. והוסיף עוד שם הרמ"א שמי שיש לו 2 כלים שוים ורוצה להקצות אחד לבשרי ואחד לחלבי יסמן את החלבי שכן מנהג ישראל. וראה בספר הוראה ברורה (שם סקנ"ט) שכתבו שהיום אין לסמוך ע"ז לענין מי שמוציא כלי מנוקב שיהיה ברור לו שהוא חלבי משום שהיום לא מקפידין לסמן דוקא את החלבי, שיש מסמנין גם את הבשרי, ע"ש.
וא"כ ע"פ המבואר כל הבעיה שלכך נהגו לתקן סכו"ם כפול הוא דוקא בחלבי ובשרי שאם ח"ו ישתמש בחלבי לבשרי ואסור בכך את הכלי ואת האוכל, ולפ"ז אין צורך שיהיה סכו"ם גם לפרווה. ואם תאמר שצריך גם לפרווה שלא יהיה מצב שיחתכו בכלי חלבי פרווה ואח"כ יאכלו עם בשרי. זה אינו נכון משום שבאופן זה שחתך בחלבי פרוה לדעת השו"ע (סי' צה, סעיף א') מותר אפילו לכתחילה לאוכלו אח"כ עם בשרי. וגם לרמ"א שאוסר שם אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד גם הוא מתיר כמבואר שם סעיף ג' (וכן ראה באורך למעלה בתשובה מס' 1 בזה באורך) וא"כ אין מה לחוש מצד זה בפרוה.
אמנם יש עדין מקום בעייתי שלצורכו יש מקום להצריך סכו"ם פרווה, והוא שמובא בגמ' בע"ז (דף לט ע"א) שאסור לאכול חלתית [סוג של ירק חריף] פרוסה של גוים, ושואלת הגמ' שם למה אסור הרי כלל בידינו שסתם כלים אינם בני יומם, וא"כ שכבר נחתכו צריך להתיר כמו בשאר דברים שהתרנו בענין זה. ועונה הגמ' שכיון שירק זה חריף מאוד, וא"כ יש בו כח סגולי שמשביח את הטעם הפגום הבלוע בסכין כאילו הוא בן יומו, ולכן נאסרה. ע"כ. ונחלקו בזה הראשונים. דעת ספר התרומה (ס', ט"ז)- שכל דבר חריף דינו שווה לחלתית, וסגולתו להשביח את הטעם הבלוע בתוך הסכין ולהופכו לבן יומו. וכן פסק הרא"ש (ע"ז ב', ל"ח). ודעת מהר"ם מרוטנבורק (הובא בתוס' ד"ה אגב) – שדוקא הירק המוזכר למעלה סגולתו גדולה להפוך את הטעם של כלי שאינו בן יומו לבן יומו, אבל שאר דברים חריפים לא. אבל מכל מקום שאר דברים חריפים היום בולעים בחריפותם בסכין בת יומא. ודעת ר' יחיאל (מובא בהגהות סמ"ק מצוה רי"ג, ט')
שכל מה שמצאנו בגמרא בענין החריף אינו אלא בתלתית ולא בשאר דברים חריפים. ולכן לא רק ששאר דברים חריפים אין כוחם לעורר את הטעם של אינו בת יומא כבת יומא, אלא גם חריפותם מליעה כלל.
ומרן בשלחן ערוך (סי' צד סעיף ג') פסק כדעת מהר"ם שחריף מבליע בחיתוך בסכין, אבל מכל מקום אינו מהפך את הכלי שאינו בן יומו שיהיה כבן יומו. והאחרונים הקשו על דבריו שבכמה מקומות נראה שחזר בו. וראה למרן הגר"ע יוסף זצ"ל בהליכות עולם (ח"ז עמ' עב) שהעלה להלכה כמו מה שפסק מרן כאן. וכל זה למרן אבל הרמ"א בסעיף א' משמע מדבריו שמחמיר כדעת ספר התרומה שכלי חריף שוה לתלתית לכל דבר. וכ"פ בבדי השלחן (אות כ') בדעת הרמ"א. ועפ"ז כתב בקובץ בית אהרן וישראל (חלק ק"מ עמ' קכב) בשם הרב אלישיב זצ"ל שיש לנהוג להקצות סכין מיוחד לחריף שיהיה פרווה. וכ"כ בספר אהל יעקב (עמ' שצט) וראה עוד כיו"ב בספר רבבות אפרים (ח"ה סי' תקטו), ע"ש.
ולהלכה למעשה- יש מקורות מפורשים להקצות סכו"ם לחלבי ולבשרי. אבל לדעת מרן לא מצינו, ואין כמעט ענין בזה. אבל לדעת האשכנזים יש ענין להקצות סכין שתהיה פרווה לחיתוך חריף, שהם מחמירין מאד בדיני חריף שאפילו אינו בן יומו נעשה כבן יומו.




האם מותר להזיז אופנוע בשבת אם מפריע למעבר


שאלה: השבת בבוקר כאשר באנו לביה"כ ראינו אופנוע של הצלה שחוסם את כל הכניסה לביה"כ. שכנראה בליל שבת מי שהוא קיבל התראה לבוא לבנין לטפל בחולה ולא שם לב שגרם בזה שלא יהיה אפשר להכנס לביה"כ. והגבאי רצה לקרוא לכמה בחורים שרירנים שירימו את האופנוע ויזיזו אותו לצד שלא יפריע ובגלל שפחד מאוד משום איסור מוקצה. ולכן הניח כך והתפללנו בחוץ. והשאלה אם יש אפשות להתיר להזיז את האופנוע בשבת?
תשובת הרב צבי רז הרשפינוס: איסור טלטול מוקצה בשבת וחג אינו אסור מן התורה אלא תקנת חז"ל כמובא במסכת שבת (קכ"ג ע"ב) שבזמן נחמיה ועזרא הסופר כמו חכמים שנחלשו בהלכות שבת וגזרו עליהם איסור טלטול מוקצה. ע"ש. ומובא בבית יוסף (בתחילת סימן ש"ח) שיש כמה ביאורים למה אמרו חכמים את מעשה הטלטול של מוקצה. שהרמב"ם (כ"ד, י"ב) נתן שלשה טעמים לזה
א. שכתוב בתורה שמור את יום השבת למען ינוח שורך וחמורך וגו'. וראו חז"ל שאין זה מכבוד השבת שיהיה מטלטל כל מיני כלים של ימי החול אף שאינו עושה בהם מלאכה, שהרי עי"ז הוא מבטל את ציווי המנוחה של השבת ב. או מצד שגזרו שלא יטלטל את כלי החול שמא יבוא בטעות להשתמש בהם באיסור. ג. או מצד שיש הרי אנשים שבמשך ימי השבוע הם בטלין ממלאכה ואין להם תעסוקה, וגם בחול כמעט שאין ניכרת שהם עושים, וא"כ לאותם אנשים לא יהיה שום הבדל בין יום השבת לשאר ימי השבוע, ולכן גזרו על איסור טילטול מוקצה שגם להם יהיה ניכר שביתת השבת. והראבד (שם) נתן טעם אחר משום שגזרו חז"ל בטלטול מוקצה כגדר שלא יטעה להוציא לרשות הרבים ויעבור על איסור הוצאה והכנסה מרשות לרשות. והשו"ע ושאר פוסקים לא הכריע בין הטעמים. ומ"מ יש לציין שמובא בתוס' ישנים בביצה (ג' ע"ב) שאפילו שאיסור מוקצה הוא מדרבנן מ"מ החמירו בו חז"ל כמו איסור תורה לכמה ענינים.
והמעשה שלפנינו האופנוע הוא נכלל בכלל מוקצה כלי שמלאכתו לאיסור, שהרי הוא מיועד לפעולה האסורה בשבת. וא"כ לפי הכללים כמו שנפסק בשו"ע (סי' שח סעיף ג') יש להתיר לצורך מקומו, כמו בשאלתך שהוא מפריע במקומו וא"כ יהיה עפ,ז מקום להתיר. אולם אם נתבונן בזה האופנוע הוא חמור יותר משאר כלים שמיועדים לאיסור, וכאן אין להתיר אפילו לצורך מקומו. שכאן בדרך כלל הבעלים מקפידים מאוד שלא יגע כל אחד באופנוע ושומרים אותו מאוד וא"כ זה דומה לסכין שחיטה וסכין מלה שנפסק ברמב"ם (סוכה ה"ט) וכן נפסק בש"ע (שם, א') שהוא נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס, שהוא הכי חמור במיני המוקצה שאין לו שום היתר לטלטלו בשבת (אלא א"כ בטלטול מהצד לצורך דבר המותר, או בטלטול בגופו אפילו לצורך דבר האסור) שהגדר למוקצה זה כמו שהובא באחרונים (ראה במנוחת אהבה ח"א עמ' רסח) הוא-שהחפץ מיועד למלאכה האסורה בשבת וגם מקפיד עליו. שאם רק מקפיד עליו והוא מיועד למלאכת היתר נשאר עדין היתר, כמו מיני תכשיטין שמפורש בגמ' בשבת (מ"ו ע"ב) שהם אינם מוקצה.
ובעיקר דין האופנוע הוא נלמד מדין כלי חשמל שנחלקו בהם האחרונים אם חשובים ככלי שמלאכתו לאיסור או כדין מוקצה מחמת בסיס לדבר האסור שדעת מרן הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' כח) וכן דעת הרב פיינשטין בשו"ת אגרות משה (מו"ח ח"ה סי' כ"ג) וכ"ד הגרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (ח"מ סי' י"ד) וכ"ד הרב משה לוי במנוחת אהבה (ח"מ פי"ב ה"ט) ועוד מאחרוני זמנינו שכל כלי חשמל וכן כלים שעובדים ע"י נפט וכיו"ב אם משמשים למלאכה האסורה בשבת הם מוקצה ככלי שמלאכתו לאיסור, ואם לא הם היתר, אולם דעת מו"ר מרן ראש הישיבה שליט"א (בהקדמה למשנה ברורה ח"ג איש מצליח) שכל כלי החשמל הם מוקצה בכל אופן בין שתשמישו להיתר ובין לאיסור, משום שהוא חשוב כבסיס לדבר האסור שגוף החשמל הוא דבר איסור, ולכן אין להתיר תמיד לטלטל כלי חשמל אפילו לצורך גופו ומקומו שלא התירו בזה התירים הללו כמ"ש בשו"ע (סי' שי"ח =, א').
וא"כ הלכה למעשה: שאין להתיר לטלטל אופנוע בשבת אפילו שמקומו ניצרך לצורך שבת שהוא לדעת מרן ראש הישיבה חשוב כמוקצה משום בסיס לדבר האסור. (ולשאר הפוסקים אסור מטעם אחר). ומכל מקום במקרה הזה ששאלת יש להתיר לומר לגוי שיטלטל את האופנוע שהוא שבות דשבות לצורך מצוה. [אבל אסור לומר לו לנסוע בו, שהוא איסור דאורייתא.]




האם מותר להניח מרק על הפלטה בשבת


שאלה: שלום לכבוד הרב! רציתי לשאול אצלנו בבית אוכלים דגים בסעודה שלישית, ואשתי לא יכולה לאכול מהדגים שהם גורמים לה לבחילות (שהיא בהריון ב"ה), ולכן היא לוקחת מהמרק שנשאר בליל שבת. ורציתי לשאול האם מותר לה להניח את המרק על פלטה, והיא תזהר שהוא לא ירתח?
תשובת הרב צבי רז הרשפינוס: מובא במס' בשבת (דף ע"ג ע"א) שאחת מל"ט מלאכות שבת היא מלאכת האופה שהיא מלאכת מבשל. ואמרו בירושלמי פרק כלל גדול (ה"ב) שבכלל מלאכה זו כלולים גם הצולה והמעשן והמטגן באש שהם אסורין מן התורה. וכ"פ הרמב"ם בהלכות שבת (פ"ט ה"ו).
ומהות המלאכה ביאר הרמב"ם (שם) שהכלל הוא בין שהרפה באש דבר קשה, ובין שהקשה דבר רך, הרי חייב משום מבשל. ע"כ. וזה נלמד מהמשכן שהיו מקשים את העיסה באש ועי"ז היה נאפה לחם או שהיו מרפים את הסממנים. וזה דוקא בדברים מוצקים אבל בנוזל כתב הרמב"ם (שם ה"א) שהמחמם את המים או שאר משקין אינו חייב אלא דוקא כאשר יגיעו לחום שהיד סולדת בו. (וראה בשו"ת יביע אומר ח"ד סי' לד אות ל"ז שהוכיח באורך שזה אפילו שהמים נאכלים ללא הבישול ע"ש).
ושיעור חום שהיד סולדת בו מובא בגמרא בשבת (מ' ע"א) שהוא כל שכרסו של תינוק נכוית ממנו. ע"כ. ונחלקו הפוסקים בביאור גמ' זו. שדעת הרא"ש (שם)- שכוונת הגמ' שיש לשער בסתם יד של אדם שעורו רגיל, ולכן אם יודע אדם בעצמו שעורו בינוני יכול לשער אפילו באצבעו. אבל אם אינו יכול לשער באצבעו, אם משער שאין כרסו של תינוק נכוה ממנו בודאי שאינו סולד את היד, ששיעור התינוק הוא פחות מיד סולדת,וא"כ אם ישער שלא הגיע לכך קל וחומר שלא הגיע ליד סולדת. ודעת הרמב"ם (פכ"ב מהלכות שבת ה"ד)- אין משערין כלל בידו של אדם שאין לזה סוף שיש הרי סוגי עור בין בני אדם,ולכן חז"ל נתנו גבול יותר והוא שיש לנו לשער רק אם כרסו של תינוק נכוה ממנו. ודעת התבואות שור (חולין קג ע"ב)-שאין לסמוך לשער בשיעורים הללו אלא העיקר לשער אם יכול לשתותו בבת אחת או שאינו יכול מחמת חומו. ולהלכה פסק במנוחת אהבה (ח"ב עמ' שי"ז) להחמיר שיש לשער כל שאדם נמנע לאוכלו ולשתותו בבת אחת מחמת חומו, והוא כ45 מעלות צלזיוס שכן הוכיח הגרש"ז אוירבך זצ"ל מהגמ' בחולין (ח' ע"ב) שחום בית השחיטה [פי' – מקום השחיטה בבהמה] צונן, שאין שם בשעת השחיטה חום שהיד סולדת בו. ובדק במדענים ומצא שהחום הרגיל בברווז בשעת מאמץ הוא קרוב ל-45 מעלות, וא"כ ברור שכל שלא הגיע לחום זה הרי לא חשוב כיד סולדת בו ומותר. [ולענין החזרת תבשיל החמיר שיהיה חום כ-65 מעלות ראה שם].
ולענין להניח על הפלטה באופן שיזהר שלא יגיע לחום זה [בלשון הפוסקים זה נקרא להניח כנגד המדורה שמום שלהניח ע"ג האש עצמה אסור שנראה תמיד כמבשל. כמ"ש בבית יוסף בסי' רנ"ג. ולדעת הגר"ע יוסף (שו"ת יחוה דעת ח"ב סי' מה) והגר"מ הלוי (שו"ת תפלה למשה ח"א סימן ל"ב) הפלטה היא כמו נגד האש שאין זה נראה כמבשל. ודעת מרן ראש הישיבה (בהקדמה למשנה ברורה ח"ג) שצריך להניח טס או דבר אחר ע"ג הפלטה שיהיה דינה כמו נגד המדורה] נחלקו הראשונים שדעת רש"י (שבת מ:) והרמב"ם (שם)- שאם נזהר שלא יגיע לחום שהיד סולדת בו מותר אף אם המקום בלא שמירה יכול להגיע לחום זה, שכיון שנזהר מותר. ודעת התוס' (שבת מח.) ועוד ראשונים – שאם המקום ללא שמירה יכול להביא את האוכל לחום זה. אסור אפילו שנזהר שלא יבוא לכך. אבל אם א"א כלל להגיע לחום זה מותר. ומרן בשו"ע (סי' שי"ח, ג') פסק להחמיר שאסור להניח נגד האש אם יכול להגיע שם לחום יס"ד אפילו שנזהר שלא יבוא לכך. והעיר במנוחת אהבה (ח"ב עמ' שי"ד) שכל זה מדובר בדבר שאם יבוא לידי בישול יעבור ודאי על איסור בישול, אבל בדבר שנחלקו בו הפוסקים כגון דבר לח שנתבשל כבר והתקרר שלדעת מרן השו"ע יש בזה משום בישול שיש בישול אחר בישול בלח, מ"מ יש להתיר במקום צורך גדול להניח ע"ג הפלטה אם ישמור שלא יבוא לידי חום שהיד סולדת בו שיש ספק ספקה להתיר שמא אין בזה בישול וגם אם כדעות שיש בישול שמא כדעות שמתירות להניח כנגד המדורה אם שומר שלא יבוא לום יס"ב. וראה בחזו"ע (ח"ד ע' שע"ה) שכתב כן, ולמעשה לא התיר אלא לצורך חולה או קטן. וראה עוד בלווית חן (סי' נא).

ולהלכה ולמעשה: אסור להניח בשבת דבר שיש בו איסור בישול [כגון, יבש שלא בושל כל צרכו, או לח אפילו מבושל אם הוא צונן] ע"ג פלטה וכיו"ב, אפילו שנזהר שלא יגיע לחום שהיד סולדת בו [שהוא 45 מעלות צלזיוס]. אמנם אם הוא דבר לח שנצטנן, שאף שגם הוא אסור משום בישול, מכל מקום לצורך גדול כחולה וקטן יש להקל להניח ע"ג הפלטה אם שומר שלא יגיע לחום שהיד סולדת בו. וא"כ במקרה שלנו אם יש לה באמת צורך שיהיה מעט חם יש להקל לה באופן הנ"ל.




תלישת נוצות מהכנפיים של העופות בשבת


שאלה: חבר שלי הוא טבח בישיבה אחת בדרום, והוא סיפר לי שלפעמים הוא מבשל כנפיים ומגיש להם בסעודת ליל שבת, והוא שאל אותי אם זה מותר, משום שמרוב הכמות המרובת שהוא מבשל מצוי שישארו בכמה מהכנפיים כמה נוצות קטנות. וא"כ יוצא שהבחורים תולשים במהלך האוכל מהנוצות בשבת. האם זה בעייתי?
תשובת הרב צבי רז הרשפינוס: מלאכת הגוזז היא אחת מט"ל אבות מלאכות כמבואר במס' בשבת (ע"ג ע"א) ומהות המלאכה היא ניתוק ועקירת דברים הגדלים בבעלי חיים ממקום גידולן. כגון, ציפורניים, שערות גלדי עורות לחים, ויבלות. ומקום המלאכה במשכן היא מכך שהיו גוזזים צמר מבהמות לצורך טויית חוטי צמר לאריגת בדי המשכן. ועפ"ז העירו התוס' (שם צ"ד ע"ב ד"ה אבל בכלי) שמה שאמרו שם בגמ' שהגוזז ציפורניו בכלי בשבת לכל הדעות חייב. זה דוקא לר' יהודה שסובר (שם בדף ק"ה ע"ב) שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אבל לדעת ר' שמעון שפוטר בזה, לא יחייב בגוזז ציפורניו שהרי אינו צריך את הציפורנים אלא רוצה בחסרונן וזה דומה לחופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה שלר' יהודה חייב ולר' שמעון פטור (ומ"מ אסור מדרבנן). ובביאור הלכה (בתחילת סימן ש"מ) העיר שקשה לומר כדברי התוס' שהרי כל הראשונים העתיקו להלכה את הגמ' הנ"ל שאסור לגזוז מן התורה ואף אחד לא העיר שאינו אלא לדעת ר' יהודה, ועוד שרוב הראשונים שהעתיקו הלכה זו פוסקים בשאר המקומות כדעת ר' שמעון. וכן מרן השו"ע הרי העתיק את גמ' זו להלכה בסי' ש"מ סעיף א' ולעומת זה בסי' שט"ז סעיף ח' פסק כדעת ר' שמעון. ולכך הביא שדעת הריב"ש אחרת שהוא סובר (בשו"ת סי' שצ"ד) שהמקור במשכן למלאכת גוזז נלמד מכך שהיו גוזזים את עורות התחשים שהיו גוזזין אותם לצורך הכשרת העור ולא לצורך השער עצמו. ועפ"ז למד לכל מלאכת גוזז שעיקר החיוב הוא אם גוזז ועי"ז מתקן את גוף השער או שמתקן את הדבר שגוזזו מהשער, שהוא כמו מלאכת המשכן והרי הוא כמתקן. והוסיף שאין להקושת מדין מפשיט שמשמע מהגמ' בשבת (קי"ז ע"א) שאם מפשיט עור מבהמה וזורק את העור שהוא נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה, משום ששם מקור המלאכה במשכן היתה בהפשטה לצורך העור משא"כ בגזיזה כנ"ל. ע"כ. וע"פ דברי הריב"ש הללו תירץ דברי השלחן ערוך ושאר הראשונים ליפה. וכן כתב בשו"ת חכם צבי (ח"א סימן פ"ב) ובשו"ת זרע אמת (ח"ב חיו"ד סימן פ''ט) וכ"כ הגר"ע יוסף בספר לוית חן (סי' קי"ז) וכן כתב במנוחת אהבה (ח"ב עמ' שפז) שכן עיקר.
ואמרו בגמ' בשבת (ע"ד ע"ב) שהתולש מהעוף חייב מן התורה משום גוזז. וכן פסק הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת ה"ז) ואין חילוק בין חיה למתה כמו שמובא בתוספתא בשבת (פ"ט ה"א) שהגוזז אפילו מהשלח (והוא עור מתה) חייב. ע"כ. וכן מובא גם בירושלמי (פרק כלל גדול ה"ב) וכן פסקו ר' חננאל (שבת ע"ה ע"א) והרמב"ן (בהלכות בכורות פ"ג) ושאר הראשונים. אולם הרא"ם כתב בספר היראים השלם (סי' רע"ד) שתולדת גוזז דאורייתא היא תולש או גוזז כנף עוף "חי". ע"כ. וא"כ משמע שלדעתו מה"ת לא חייב אלא א"כ הוא חי. וקשה שירושלמי ותוספתא מפורשים סותרים את דבריו. וכתב לתרץ בספר טל אורות (דף מ"ג ע"א) וכ"כ בספר תועפות רא"ם (סימן רע"ד אות נז) שי"ל שלאו דוקא "חי" אלא הוא הדין עוף מת ואגב ההמשך שבא לחלק בין עוף לבהמה ששם יש חילוק בין חי למת נקט כן. ע"ש.
וע"פ כל האמור רצה בשו"ת זית רענן (ח"א סי' א' אות י"ב) לאסור לתלוש אפלו בזמן האכילה מנוצות העוף משום גוזז מן התורה. והגאון רבה של ירושלים האדר'ת בספר עובר אורח (בסו"ס אורחות חיים סי' של"ו) העיר על דבריו שאין זה מוכרח כלל ויש להתיר ששם אוכל עליו, ולא דומה לנ"ל ששם לא מבושל. כמו שמצינו כעין זה בגמ' בחולין (ע"ז ע"ב). ע"ש. ובשו"ת יביע אומר (ח"ה סי' לד) הוסיף בשם הרב מנחת הגרשוני (מד ע"א) שנוצות מבושלים חשובים כתלושים כבר ממקום חיבורם. ע"ש. וכן פסק להתיר הגרש"ז אוירבך (אורחות שבת ח"א עמ' תס"ט). והגר"ן קרליץ (חוט השני ח"ב עמ' ר"ד) וכן בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק ל"א אות י"ג) וכן בחזון עובדיה (ח"ד עמ' כ"א) וכן במנוח"א (ח"ב עמ' שפ"ו).

והלכה למעשה: שאף שאסור לתלוש בשבת מן התורה אפילו מעוף מת משום גוזז. מכל מקום מותר לתלוש מעוף מבושל שהוא כדרך אכילה ואינו ענין כלל לאיסור גוזז.




אם כהן יכול להגיד ברכת כהנים במספר מנינים


שאלה: כהן שהתפלל כבר במנין אחד ובירך שם ברכת כהנים ואח"כ הזדמן למנין אחר, האם חייב לחזור ולברך שוב ברכת כהנים? תשובת הרב צבי רז הרשפנוס: אמרו בגמ' במסכת סוטה )לח ע"ב( שכל כהן שלא עולה לברך ברכת כהנים הרי זה כעובר על שלש מצוות עשה. שכן דרשו שם מהפס' )במדבר פרק ו' פס' כ"ג( "כה תברכו את בנ"י וגו'". וכן מובא כיוצא בזה במסכת מנחות )מ"ד ע"א(. ע"ש. העיר בספר המנהיג )הלכות נשיאות כפים סי' ע"ד( שמובא בירושלמי )ברכות פרק ה' הלכה ד'( שאיו עובר אלא על מצות עשה אחת. ולכן הכריע שהתלמוד הירושלמי חולק על הבבלי בענין זה שלירושלמי עובר רק על עשה אחד ולבבלי על שלש. אולם הרמב"ם כתב בהלכות תפילה
)ט"ו, י"ב( שכל כהן שלא עולה לדוכן אע"פ שביטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה. עכ"ד.
והעיר מרן השלחן ערוך בב"י )סי' קכח( שלדעת הרמב"ם התלמידים לא חולקים זה על זה שעובר ממש רק
על עשה אחד משום שלא נאמר בלשון ציווי ממש רק פעם אחת, ומ"מ העלו עליו כשלש עשה ולא ממש.
וכיוצא בזה כתב הרמב"ם בהקדמת ספר המצוות )שורש ט'( שיש מקומות שחכמים אמרו שזה כעובר על עשה או לא תעשה, ואינו נמנה ממש עם התרי"ג מצוות. ראה שם באורך בענין זה. כתבו התוס' במסכת סוטה )שם ד"ה כל( בשם הירושלמי בנזיר )פרק ו'( וכן במנחות )שם ד"ה כל( שכל מה
שאמרו שכהן עובר זה דוקא אם קראו לו לעלות ולברך אבל אם לא קראו לו אינו עובר, ואינו חייב לעלות
ולברך. ע"כ. וכן פסק מרן בשלחן ערוך )סי' קכח סעיף ב'( והוסיף בשו"ע שגם כאשר החזן אומר "כהנים"
לפני ברכת כהנים )והוא ע"פ הגמ' בסוטה ל"ט ע"א( הוא חשוב כמו שקראו לכהן לעלות. ולפ"ז מה שהיום
נוהגים שמי שלא יכול לעלות לברך יוצא בזמן ברכת כהנים, אינו נכון כלל שמותר להיות בזמן הברכה
בביה"כ שהעיקר הוא שבזמן שאומר החזן "כהנים" שלא יהיה בביה"כ. שזה מועיל כמבואר בתוס' הנזכרים.
ויש לציין שיש דעה יחידה והיא דעת ספר הבתים )הלכות תפילה שי"ב סי' י"ז( שגם אם לא קראו לו לעלות לברך עובר על מצות עשה אם יהיה שם בזמן ברכת כהנים עצמה. ומובא בגמ' בראש השנה )כ"ח ע"ב( שאף שברך ברכת כהנים פעם אחת יכול לחזור ולברך אפילו כמה פעמים
באותו יום. וכתבו שם התוס' )ד"ה הכא( ומכל מקום אם בירך כבר, ולא עלה בפעם השניה אינו עובר על
עשה. ע"ש. ונחלקו הראשונים האם החוזר ומברך ברכת כהנים, אם יכול לחזור ולברך ברכת "אשר קדשו
בקדושתו של אהרון" וכו'. שהריטב"א בסוכה )לא ע"ב( ובר"ה )טז:( פסק שהחוזר ואומר ברכת כהנים לא
חוזר לברך ברכת "אשר קדשנו" ע"ש. ]וראה למרן החיד"א בברכי יוסף )שיורי ברכה סק"ג( שכתב בדעתו
להיפך ומרן הגר"ע יוסף בעיר בתשובה כת"י והובאו דבריו בהלכה ברורה )ח"ו עמ' שנא בירור הלכה( ע"ש[.
ואולם דעת המאירי במגילה )כח ע"ב( כתב במפורש שחוזר ומברך מחדש. ע"ש. וכ"פ בספר הבתים )שם(
ועוד ראשונים. ולהלכה פסקו האחרונים שחוזר ומברך. שכ"פ המשנה ברורה )שם ס"ק י"א( והמנחת אהרון
)כלל ט"ז אות ס"ד( והכף החיים )סק"כ(. ואף שידוע שבכל מקום שיש מחלוקת בענין ברכות פוסקים שלא
לברך משום הכלל הידוע שספק ברכות להקל, מ"מ כאן כולם פסקו לברך והוא משום שהמנהג פשוט לברך.
וראה בשו"ת יבי"א )ת"ו סי' י"ב אות ב'( שכתב שכל מה שאמרו ספק ברכות להקל, מ"מ במקום מנהג לא אומרים כן. ויש להעיר שאף במקום שמן הדין הכהן לא חייב לעלות מ"מ אם עולה מרוויח בזה מצוה וחכם לב יבקש
מצוות כמו שמבואר במסכת ראש השנה )כח:(. וכן מתברך בכמה ברכות ראה סוטה )שם(. וכן אם הוא לא
עולה כתב הט"ז )סק"ג( והמשנה ברורה )סק"ט( שיש אומרים שהוא כמוציא לעז על כהונתו ע"ש. וכן פסק בהלכה ברורה )שם אות ח'(.
וא"כ הלכה למעשה: אסור לכהן להיות בביה"כ בשעה שאומר החזן "כהנים" אם אין בכוונתו לשאת את כפיו. ואם נשא כבר פעם
אחת את כפיו והזדמן שוב למנין אחר אינו חייב לצאת כיון שכבר נשא כפיו פעם אחת. ומ"מ לכתחילה יש לחזור ולברך, שהמברך מתברך מפי עליון ומרוויח בזה מצות עשה מן התורה.





שאל את הרב

  • התקשרו לחכמת רחמים
  • לחצו לשליחת הודעה למשרד
  • הפייסבוק שלנו
  • ניווט למוסדות חכמת רחמים
  • הורדת היישום חכמת רחמים מחנות גוגל

מוסדות התורה חכמת רחמים | מושב ברכיה 1 (ד.נ. חוף אשקלון)  מיקוד: 79852 |

טלפון: 08-6727523 | פקס: 08-6752698