רבי רחמים חי חויתא הכהן זצ"ל

מרן רבנו עובדיה יוסף זצק"ל מזכירו בתואר הנדיר "מרן מופת הדור"! וכן ביקש לשים את תמונתו בחדרו תלמידו המובהק הגאון רבי מצליח מאזוז זצ"ל, מתארו "יחיד בדורו" * האשכנזים הכירוהו כ-'האדמו"ר מג'רבא' ואילו הוא, איוה למושב לו בפינה שקטה וצנועה במושב 'ברכיה' בנגב, ואף כאשר התבקש לכהן כראשון לציון, סירב עובדות מפתיעות על הגאון הגדול רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל ראב"ד ג'רבא

רבי רחמים נולד בג'רבא ביום שבת כ"ב סיון תרס"א, לאביו רבי חנינאמצאצאי הגאון הגדול רבי שאול הכהן זצ"ל הרב הראשי לג'רבא, ויחוסו מגיע עד לעזרא הסופר.

בצעירותו למד רבי רחמים וינק תורה מהגאון רבי דידו הכהן זצ"ל שהיה 'רב רבנן' בג'רבא, ותחת ידו האמונה עברו שורה של מאות גאוני עולם ידועי שם, תלמידי חכמים ויושבי על מדין. הערכתו של רבי דידו אליו, נדירה היתה. לאחר שנים, כאשר היה רבי רחמים נכנס לבית הכנסת, ורבי דידו היה נוכח במקום, היה עומד לכבודו. כשנשאל מדוע עומד הוא לפני תלמידו? ענה "גדול הוא ממני בפסיקת הלכה!", שכן רבי דידו נודע כמעיין גדול בגמרא ובמפרשיה, אך בפסיקת ההלכה, לא שלח ידו הרבה. כן מרגלא בפומיה: "מקנא אני ברבי רחמים, אף שהוא תלמידי, שכן עולה הוא עלי בידיעת הפסק". ופעם אף התבטא ואמר על הגאון רבי אברהם מגוץ הכהן זצ"ל שהוא עינו הימנית, ועל עמיתו רבי רחמים שהוא עינו השמאלית.

כיוצא בו: נשאל פעם מתלמידו רבי אלעזר עמאר הי"ו בבדיחותא: כמה תלמידים לימדת, רבי? ענה לו: אלפים הם תלמידי, אך מכולם יש שנים מיוחדים, אחד חכם ואחד חכם וצדיק, "החכם" הוא המנוח רבי מימון מאמו נ"ע שהיה מופיע רק לשיעור, ודי לו במבט אחד כדי לקלוט את כל הסוגיא, וה"חכם וצדיק", הוא רבי רחמים, שהוא חכם גדול וצדיק. וסיים דבריו באומרו "והוא שמכניס אותי לחיי עולם הבא ומזכה אותי".

בשנת תרע"ו בהיותו בן חמש עשרה שנים בלבד, הצטרף רבי רחמים לשיעור ההוראה המפורסם של ראב"ד ג'רבא, מרן הגאון רבי משה כלפון הכהן זצ"ל, שהתקיים מדי שבת בשבתו. מאז, החל כותב תשובות הלכתיות ארוכות וחשובות, אשר הפליאו את כל רואיהם. שנתיים לאחר מכן בגיל טו"ב שנים, הוא כבר מתכתב עם גדולי דורו כבקי ורגיל.

ושחט הכהן

משסיים רבי רחמים את חוק לימודיו, חפץ להשתלם גם במלאכת השחיטה. השוחטים בג'רבא סירבו ללמדו, פן בכשרונותיו יעלה עליהם בשחיטה, ותפגע פרנסתם. מה עשה? גלה למקום תורה, לעיר הבירה תוניס, שם למד וקיבל הסכמה. בהזדמנות זו הכיר והתוודע לחכמי ורבני תוניס, ובפרט לרב הראשי הגאון רבי דוד כטורזה זצ"ל, שכיהן אז כראש ישיבת חברת התלמוד.

לאחר נישואיו, התמנה רבי רחמים לסופר בית הדין, עד אשר נקרא אף הוא ללמד ילדי ישראל, וזאת ביוזמת אביו של הגאון 'איש מצליח' – הצדיק רבי רפאל מאזוז, וכדלהלן.

אינו יודע שבעה

כשהיה רבי מצליח נער צעיר, תאוותו ותשוקתו ללימוד התורה לא ידעה שָׂבְעָה. ברוב אהבתו וחשקו ללימוד התורה,הוא לא הסתפק בסדר הלימוד הרגיל, אלא פנה בבקשה לאביו כי ימצא לו תלמיד חכם גדול שילמד עמו בשעות הערב מעבר למסגרת הלימודים בישיבה. שמח רבי רפאל, ונענה באושר רב לבקשת בנו השואף ליותר.

באותם ימים, יצא שמו של תלמיד חכם צעיר בשם רבי רחמים חי חויתה הכהן, שלמרות היותו אז רק בן עשרים ושתיים שנה, שימש אז כספרא דדיינא וכבר התפרסם כגדול בתורה. רבי רחמים היה מבחינתו של רבי רפאל המלמד המתאים ביותר למטרה זו. רבי רפאל שוחח עמו על כך, והוא נענה ברצון לבקשה. "קנאת סופרים תרבה חכמה" אמרו חכמים, ואף עמיתו הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל הצטרף ללימוד זה, בסיוע אביו שביקש גם הוא בשם בנו להוסיף מחול על הקודש.

והנה, התגלה רבי רחמים לא רק כלמדן עצום, אלא גם כפדגוג אָמָּן בעל כשרון פורה בחינוך התלמידים, והקניית הלימוד בצורה מועילה ונעימה.

כאשר התפרסם בהצלחתו האדירה בלימוד התלמידים, פנו אליו שלשה הורים והם: אביו של הגאון 'איש מצליח' – הצדיק רבי רפאל מאזוז זצ"ל, רבי ציון חוריזצ"ל (לימים נשיא הקהילה בג'רבא), והגאון רבי מרדכי אמייס הכהןזצ"ל (לימים הרב הראשי לתוניסיה), בהצעה כי יעזוב את התפקיד של ספרא דדיינא שאינו הולם את מעמדו הרם, ותחת זאת יפנה את כישוריו המזהירים להרבצת תורה לתלמידים. הם אף סיכמו עמו על גובה המשכורת החודשית, באופן שהורי התלמידים ישלמו שכר לימוד כמקובל בג'רבא, ומה שיחסר לו ממה שסיכמו אתו, התחייבו שלשתם להוסיף לו.

לשמחתם הרבה, נתן רבי רחמים את הסכמתו לרעיון נפלא זה של לימוד תורה עם נערים בהירי דעת, קלי עיון ובקיאים בתורה, והשיעור נפתח לשמחת כולם.

בתקופה זו, היו ההורים משלמים מדי שבוע שכר לימוד למלמד, ומזה היה מתפרנס. ברור אם כן, שכל מלמד שאף להגדיל את מספר התלמידים על מנת לבסס את פרנסתו. אך מאחר והורים אלו תרו אחר איכות, הבינו כי מספר רב מדאי של תלמידים, יוריד באופן טבעי את רמת הלימוד, והם שאפו לטוב ביותר. לפיכך, תנאי אחד התנו עם רבי רחמים, שמכסת התלמידים לשיעור תעמוד על תשעה עשר תלמידים בלבד, ואף לא אחד יותר.

מדוע לא עשרים תלמידים? ידעו ההורים כי באם יקבל עשרים תלמידים, ילחצו עליו לקבל עוד אחד ועוד אחד, ואין לדבר סוף, והדבר עלול לפגוע באיכות הלמידה של שאר התלמידים. ועם זאת, הבטיחוהו כי משכורתו לא תפגע כתוצאה מכך.

לאחר שנים, ביום כ"ח תמוז התשכ"ב, תלמידו הגאון רבי מצליח מאזוז זצ"ל יזכיר לטובה הסכם זה, במכתבו לגאון רבי אברהם כהן זצ"ל (רבה של צפאקץ שבמרכז תוניסיה), וכך הוא כותב: "ודכירנא כד הוינא טליא, כאשר רצה מר אבי ואחוזת מרעיו לייסד מלמד חדש לבניהם, ובחרו במורי ורבי זצ"ל שהיה סופר בית הדין. התנו עליו תנאי ראשון לקבל רק עד תשעה עשר ילדים. ולמה לא עשרים? כדי שלא יתווספו אחד ועשרים, שניים ועשרים, וכן הלאה. ראה מה בין דורות ראשונים לאחרונים! וכמה היו הראשונים רואים את הנולד! ונפשם יודעת מאוד שזה היסוד, ואין ראיה ממקומות אחרים שלימודם שטחי כלימודי חול חלילה, ולא מבעיא שאין מחדשים, ואפילו מהרש"א אין קורין, אלא שגם איזה דיבורי תוספות ארוכים מדלגים".

אישיותו כובשת הלבבות של רבי רחמים, החום, האהבה והרוך שהקרין כלפי תלמידיו, הביאה לפתחו בחורים צעירים אשר חשקה נפשם בתורה. ואכן, תוך זמן קצר פתח ישיבה, ומכל קצוות העיר וגלילותיה נהרו לשעריה. שמה של ישיבתו, יצא לשם ולתהילה ברחבי ג'רבא, הורים רבים לא הבינו כיצד מצליח הרב להחדיר את אהבת התורה בלב התלמידים הסוערים, אשר ניתקו מסינר אימם וחדורים הם מרץ לחקור את העולם המופלא שסביבם.את מקום לימוד התלמידים, איוה רבי רחמים למושב לו בבית הכנסת ובית המדרש על שם "רבי אליעזר".

על אף הביקוש הגדול, שמר רבי רחמים בקפידה על ההסכם במשך כל השנים שלימד, ולא עבר את מכסת ה-19 תלמידים. בנוסף, הקפיד מאד שלא לקבל תלמידים שהיו לומדים אצל רבו הגאון רבי דידו הכהן זצ"ל, אלא אם כן עזב התלמיד באמצע והלך לרב אחר. וזאת לבל ייראה הדבר כתחרות ח"ו. כאשר היו באים הורים ומבקשים לרשום אצלו את בניהם, וכבר התמלאה המכסה של ה-19, היה רושם אצלו את שמותם, וכאשר התפנה מקום, מיד היה נכנס התלמיד הבא ברשימה.

כאהבת אב לבנו

אהבת נפש אהב רבי רחמים את תלמידיו, וכמים הפנים לפנים, אף הם רחשו לו כבוד, אהבה והערצה רבה. וכדברי רבי עקיבא לתלמידו רבי שמעון בר יוחאי: "יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק", כך היה רבי רחמים בעל תשוקה גדולה ללמד תלמידים, ולגדל דורות מבורכים.

דל הקולמוס מלחרוט מלת הגדרה מתאימה וקולעת לגודל התמסרותו בכל להט נפשו למשימת הרבצת התורה וחינוך התלמידים בכלל, ולכל יחיד ויחיד בפרט. שום מניעה לא הגבילה אותו מטיפוח וריבוי תלמידיו. אין לו בעולמו כלום מלבד משימת קודש זו של היותו השליח והמלאך להכות במקל נועם על ראש כל בחור, להשריש בחלבו ובדמו את חשקת התורה ושאיפת ההתעלות בה.

רבי רחמים לא זכה לבנים זכרים, כי אם לבנות. בניו מתו על פניו בעודם באיבם, אך כמאמר חז"ל "כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו" – חש רבי רחמים כלפי תלמידיו כבניו ממש, והיה מרעיף עליהם אהבת אב לבנו. כאב רחום היה להם, גידלם ונשאם על לוח לבו, עד שהעמידם בקרן אורה. ובהם הוא ראה את עתידו והמשך מורשתו הרוחנית.

בבקרו של יום לאחר תפלת שחרית, היה רבי רחמים מקבל את התלמידים במאור פנים ובברכת "בוקר טוב!". ידעו התלמידים כי רבם מוותר למענם על ארוחת הבוקר, בקושי אכל רק שתי ביצים שלוקות, אותם היתה 'מגניבה' לו אמו הצדקת מחלון בית המדרש, על מנת לחזק מעט את לבו. חשו התלמידים ברבם את מסירות נפשו הפנימית למענם, ונפשם נקשרה בנפשו. רבי רחמים היה ראש הישיבה היחיד בג'רבא שנקרא: 'הרבי' ללא תוספת.

כבר בראשית דרכו בחינוך, החליט רבי רחמים לשנות מן הדרך שהיתה מקובלת עד אז בג'רבא. בדורות שלפניו, היו המלמדים מקדישים שנה ראשונה ללימוד קריאת הפרשה עם טעמים, ושנה שניה ללימוד הפרשה פסוק פסוק עם התרגום בערבית המדוברת (כמובן אחר שהילד כבר יודע לקרוא ולהתפלל מצוין). באותו זמן לא היו קיימים כוללי אברכים בג'רבא, ורבי רחמים נתן את דעתו לכך שתקופת הלימודים קצרה, הבחורים בגיל 18 כבר יוצאים לעבוד למחייתם, כדי שיוכלו להקים בתים בישראל בגיל עשרים, ולאחר חתונתם אינם לומדים בצורה מסודרת, מלבד קביעת עתים לתורה בשעות הערב בלבד.

אי לכך, החליט רבי רחמים לדלג על השנתיים הראשונות בהם לומדים טעמי המקרא וחומש, ולהתחיל ישר ללמדם גמרא. אם כי, לא זנח לחלוטין את אותם לימודים, וימי חמישי וששי, היו מוקדשים ללימוד המקרא. תפנית ייחודית זו, תרמה לכך שנוספה לתלמידים שנה נוספת של לימוד גמרא.

במהלך שעות היום, עוסקים היו תלמידיו של רבי רחמים בלימוד גמרא בשיטת העיון הספרדי, ואילו בבוקר ובערב היו לומדים במסגרת "ארבע אמות של הלכה", שזהו לימוד בקיאות ביתר מסכתות הש"ס.

לא לחינוך גרידא, חינך רבי רחמים את תלמידיו. גריסת סוגיות ואפילו ידיעתן על בורין, לא סִפקה אותו, בעמדו עליהם, ציפה מן התלמידים, שיצללו עמוק עמוק אל תוך ים התלמוד, מבלי ששערה אחת משערותיהם תצוף מעל פני המים.

דוגמתו האישית ואישיותו המזהירה האצילה עליהם מאורה, ולוותה אותם עוד שנים רבות בזכרונם כאבן שואבת ומי באר זכים המרווים את צמאונם של הצובאים על פתחה.

כבר בעודם רכים, החל רבי רחמים ללמד לתלמידיו את כללי ההוראה ופסיקת ההלכה. בשיטה זו, נתחנכו מצעירותם לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, ומשבגרו הוכשרו לכהן פאר ברבנות בקהילות ישראל. הוא המשיך ביתר עז בשיטת רבו מרן הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל כי תכלית המטרה בלימוד העיון וכתיבת החידושים, היא להגיע לפסיקת הלכה.

לפיכך, כאשר הבחין בבחורים שהגיעו לשלב פסיקת ההלכה, החל ללמדם ספרי שו"ת. תחילה היה מראה להם את צדדי השאלה, את מקורות כתיבת השו"ת ואת מראי המקומות, וכך הובילם בדרך בטוחה ועקבית אל כתיבת שאלות ותשובות עד שזכה ונעשו רבים מתלמידיו מורי הוראה בישראל.

"העמוד הגדול"

אחד הדברים העיקריים, שבהם הרגיל את תלמידיו, היה לחדש חידושים בש"ס ובתנ"ך ולכותבם, ואף עבר והגיה את לשונם, על מנת שתתחבב עליהם תורתם. אפילו אם היה התלמיד מחדש חידוש קצר, הערה קטנה, או תירוץ פשוט, היה כותב לו לעודדו, ובכך זכה שתלמידיו חברו ברבות הימים ספרים חשובים ביותר.

בכתיבת חידושי תורה, הוא ראה חשיבות עליונה, וכפי שמשתקף היטב מתוך דבריו בספרו "מנחת כהן" ח"ד (הנדפס בסוף ספר "תקפו של נס"), שכתב: "כתיבת חידושי תורה הוא העמוד הגדול שכל בית ישראל נשען עליו…"

לכל הפחות דף חידושים אחד לכל יום, חייב ראש הישיבה את תלמידיו לכתוב. וזה כמובן רק לאחר הכנת הסוגיה היטב ולימוד מעמיק במפרשים, כמו המש"ך (המשמרות כהונה), הפני יהושע, אברהם יגל, הצל"ח ועוד.

כדי לא לדלג על אף יום, המליץ להם לכתוב בראש הדף את התאריך המדויק! בעיני רבי רחמים היתה מכסה זו כחוב קדוש, ומדי פעם היו שומעים התלמידים ממנו את המשפט הבא: "יום שלא הספקת לכתוב בו חידושים, הרי זה חוב שעליך להשלימו למחר!

וכך מדי יום נרשם התאריך בראש הדף, ולאחריו תילי תילים של אותיות קטנות בכתב ספרדי מסודר, שנכתבו על ידי התלמידים הצעירים.

את עצה זו, כתב לימים במכתבו המפורסם (מיום ח"י סיון תשי"ח) למרן ראש הישיבה הגר"מ מאזוז שליט"א בהיותו נער, וכך הוא כותב לו: "לדעתי, תזמין קונטרס חשוב ומכורך ותכתוב בו חידושי תורה. ובכל יום קודם שתתחיל לכתוב, תכתוב התאריך של אותו יום, כזה: יום עש"ק ח"י סיון תשי"ח, וכן על זה הדרך. תשים אל לבך לכתוב בכל יום עמוד אחד ולא יעבור, כתוב ותפרע אחר כך, זאת אומרת שבכל יום תתחיל לכתוב בעמוד חלק אפילו תיבה אחת, ולמחרתו צריך להתחיל בעמוד חלק, שבסך הכל הרי אתה כותב עמוד בכל יום, ואז תראה בעה"ו אור גדול, וה' יעזרך על דבר כבוד שמו אמן".

קושיא מאתגרת

על פניהם של התלמידים נסוכה היתה ארשת סיפוק תמידית. מתחת לבית שחיים גליונות כתובים פרי הגיגיהם מלימוד היום הקודם. מצפים הם לביקורת הבונה של רבם, להערותיו המחכימות, לתיקון הנוסח והלשון, ובעיקר למלותיו המעודדות.

לא פעם, נוקט היה רבי רחמים שיטות מאתגרות, כדי לגרות בהם את החשק של תלמידיו לחדש ולכתוב. כך למשל, היה מציג בשיעור קושיא על רש"י או על התוספות, ונותן לתלמידים מספר דקות למחשבה, כשהוא דוחק בהם: 'בא נראה מי ימצא היום את המטמון'… מי שהצליח להגיע לתירוץ, מיד העלה הרב את דבריו על הכתב, ומי שהשכיל לכוין לדברי המפרשים, היה טופח על שכמו וקורא בקול: "אשריך שכיוונת לדעת הגאון פלוני!"

הוא טען כי כדי לגרום חשק לתלמיד, יש לעודדו לכתיבת חדושים, והיה נוהג לומר: "החידושים – הם הנשק שלי!"שכן על ידי שכותב את חידושיו, מקבל שמחה וחשק בלימוד, להוסיף ללמוד ולחדש חידושים, בראותו את פרי עמלו.

וכאן המקום לצטט את אשר כתב רבי רחמים בענין זה במכתבו הנזכר למרן ראש הישיבה הגר"מ מאזוז שליט"א בהיותו נער: "יקרת מכתבך הנחמד בצירוף חידושי תורה קבלתי לנכון במועדו, וה' יודע כמה שמחתי בו כמוצא שלל רב, על שאתה שוקד על לימודך (בעה"ו) וכותב, שזה פרי הלימוד וכו' ולפלפל בדברי המפרשים ז"ל ולכתוב מה שמתחדש לך, הוא החבר הגדול שלך. תנסה בזה ותראה שלא תקוץ כלל וכלל בלימודך, כל זמן שאתה לומד ומחדש, כאדם המחפש בעפר הקרקע, וכפעם בפעם הוא מוצא מרגליות ומניח בחיקו, שלא יקוץ מזה כלל וכלל. וזה בדוק ומנוסה אצלנו, כי הלומד ומחדש וכותב אינו קץ כלל וכלל. ואדרבה הוא שמח מאוד בראותו כי פעם בפעם הוא מוצא איזה מרגלית יקרה ליישב דברי התוספות או דברי הרמב"ם וכיוצא. תנסה זה ותמצא כדברי, ולא יספיק לך הזמן שיש לך, וזה בניסיון אצלי, כשאני לומד ומחדש וכותב תיכף השעון הוא מדלג משעה אל שעה, ולא ידעתי איך עבר כל כך זמן רב כזה".

את החידושים, הדריך אותם רבם להגיש בסגנון בהיר וצח, מתומצת וקולע, לא ארוך ומסורבל, ולא מלווה בציטוטים מספרים אחרים. אט אט יושר העיון והבנתו משתכללים אצל התלמידים, הם הופכים למיומנים בכתיבת חידושי תורה, וכשרון עיונם וכתיבתם משתפר והולך.

בתקופה ההיא, לא נמכרו מחברות מכורכות אלא רק דפים בודדים, ולכן ראש הישיבה בעצמו היה כורך ערימת דפים למחברות, ולאחר מכן נותן לתלמידיו שיעתיקו למחברת את החידושים הבדוקים והמבוררים.

לעתים, כאשר הדברים היו ברמה גבוהה, היה רבי רחמים שולח את החידושים לתלמידי חכמים ולרבנים בעיירות הסמוכות, שיצרפו אף הם חוות דעת תורנית לנכתב.

יום של אושר היה לתלמידים כאשר שלף הדוור את המעטפות עם תשובות הרבנים. חיש קל נפתח המכתב, ויחד ניסו הכל לנתח את דברי אותו חכם, או להשיג עליו. עונג זה של עיון מחודש, יוצר היה חדוות סיפוק בלב התלמידים, קנאת סופרים, ציפיה להתעלות ושאיפה לחתור בים התורה.

עדות אישית ומעניינת, מצאנו בדברי תלמידו הגאון הגדול רבי בוגיד סעדון זצ"ל בהקדמתו לספרו "מגיד חדשות" ח"א: "הנני להודות להשי"ת ופי אמלא שבח ותהילה לאל נורא עלילה בורא עולם ומלואו שזיכני ושם חלקי בילדותי להיות יוצק מים על ידי רבותי הקדושים, והם השקוני והטעימוני מיינה ולחמה של תורה, והורוני איך לחדש ולכתוב חידושי תורה. ואני זוכר אותם הימים בימי ילדותי בשנת התרפ"ח כאשר נכנסתי ללמוד אצל מורי ורבי הגאון רבירחמים חי חויתה הכהןזצוק"ל, איך היה מעודד וממריץ אותנו להשתדל לחדש חידושי תורה, וגם קושיות ותירוצים בלמוד הש"ס ומפרשיו, ובתחילה היה לנו קשה מאד ורוב הכתיבה שהיינו כותבים היו דברים ריקים ושיבושים, ולאט לאט התרגלנו לחדש ולכתוב יום יום, ובסוף שנת התרפ"ט למדנו מס' פסחים בסוגיית חזור"א [ר"ת חזקיה ורבי אבהו – פסחים כ"א ע"ב], ושוב בסוגית רחס"ה [ר"ת רבי חנינה סגן הכהנים – פסחים דף י"ד ע"א], ואז צוה לנו להתקשר ולהתכתב עם תלמידים מעיירות אחרות ולהיות כל אחד משתדל לסתור את חברו כאילו מתחרים זה עם זה, כי קנאת סופרים תרבה חכמה".

ואכן, במשך השנים, תלמידים שקדנים, שהיו למאורות בשמי היהדות, הסתופפו בצלו, לשאוב ממעין תורתו המפכה ומיפעת מדותיו התרומיות. הוא אשר רב היה כוחו בתורה וביראה, ואף נתברך בכשרון חינוכי מעולה, האציל מתורתו וממדותיו לתלמידיו הרבים.

ואכן, זכה ועשה חיל רב בתלמידיו שגמעו בצמא את דבריו המתוקים. תוך עשר שנים שעסק בהוראה, העמיד תלמידים הרבה, דור של תלמידי חכמים מופלגים, ביניהם תלמידיו המפורסמים: הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל, הגאון רבי ינון חורי זצ"ל, הגאון רבי בוגיד סעדון זצ"ל, הגאון רבי ישעיה חדאד זצ"ל, הגאון רבימוסא (משה) חדאד זצ"ל (ראש השו"בים בג'רבא, המפורסם בעיונו הזך ובקיאותו בהלכה), ויבלח"ט הגאון רבי מיכאל הכהן שליט"א (מח"ס "להניח ברכה" עה"ת ועוד), ועוד.

היהלום שבכתר הישיבה היה: רבנו האיש מצליח זצ"ל, שהיה גדול תלמידיו, וינק את רוב תורתו ממנו. רבי רחמים גילה בבן התשחורת שלפניו כשרונות נדירים שעלו על כל בני גילו, והקניית הלימוד לבן טיפוחיו, היתה לו לעונג רוחני אמיתי. ככל שחלף הזמן, הוא רווה יותר נחת מהנער החכם, שהיה עוקר הרי הרים וטוחנן, מחדש חידושים, צולל ומעמיק, דולה וחורט עלי גליון ביאורים וחידושים נפלאים בעיונו הזך והצלול. נפשו נקשרה בנפשו וכאב את בן ירצה. הקשרים הנפשיים שקשר עמו היו אמיצים ומופלאים. הוא קירבו מאוד ושקד על טיפוחו הרוחני ועיצוב דמותו.

כמים הפנים לפנים, גם הנער מצליח רחש לרבו המובהק כבוד רב וחש אותו כאב ומורה דרך רוחני, והערצתו אליו היתה רבה.

יש שכר לעמלו

ראה ראש הישיבה את כשוריו והתמדתו של העלם, וחזה בעיני רוחו כי נער זה עדיו לגאון ולתפארת. חדור ברצון טוב לקדם את תלמידו אהובו, החליט כי יש להשקיע בו את מיטב הכוחות והמרץ כדי שילך הלוך וגדל, וימצה את הכוחות הגדולים הטמונים בו.

לשם כך, גמר אומר להקדיש מהזמן היחיד שנותר לו למנוחה – זמן הפסקת הצהריים בישיבה – כדי לשבת בבית הכנסת וללמוד בחברותא עם תלמידו הגדול, ובכך לקדמו לרמה גבוהה עוד יותר.

נוהג זה היה למורת רוחו של שמש בית הכנסת הזקן. בתמימותו וטוב לבו, הביט הלה בעין חומלת על ראש הישיבה המסור שאף בזמן ההפסקה "נאלץ" לשנן את החומר הנלמד עם תלמידו. עד שביום מן הימים, החליט כי הוגדשה הסאה! יותר לא ישתוק! עליו לעשות מעשה ולמחות על כבוד התורה. כשתרעומת-מה נזרקת בין גביני עיניו נגש לרבי רחמים, והטיח בפניו: "יא, רבי! מה זאת?! הילד הזה אינו נותן לך מנוחה בכלל! הרי צריך כבודו לאגור כוחות, ללמוד וללמד…"

על שפתיו של רבי רחמים ריחף חיוך סלחני, ובתנועת יד מרגיעה טפח על שכמו של השמש האכפתי.

עשרים ושלש שנים חלפו. בשערות ראשו של השמש הישיש כבר נזרקה שיבה, אך על תפקידו בבית הכנסת הוא לא ויתר. בעיניים כהות ורגליים חולניות המשיך בדבקות לבצע את המשימה. יום יום היה מדדה על מקלו בין ספסלי בית הכנסת, אוסף את ספרי הקודש ומשיבם למקומם הראוי על מדפי הספרים.

באחד הבקרים השקטים, יושב היה רבי רחמים בבית הכנסת ושוקד על תלמודו, והשמש מסדר כהרגלו. לפתע, נכנס לבית הכנסת נער הדואר והגיש מכתב לרבי רחמים. הביט הרב בשם הנמען ולבו התמלא ברגשי גיל ואהבה.

על גב המעטפה היה רשום שם השולח: 'מצליח מאזוז רחוב "אלמשנקה" 4 תונס'. ביד זריזה פתח את המעטפה ופרש לפניו את הדפים הצפופים. הוא החל קורא, ונהרה של קורת רוח ושמחה פשטה על פניו. המכתב הביא בכנפיו בשורה מרנינה כי תלמידו הגדול רבי מצליח נתמנה לדיין בבית הדין הגדול בתונס.

נשאב רבי רחמים במנהרת הזמן אחורנית, מחשבותיו חלפו במהירות, ותחושת סיפוק מענגת הציפה את לבבו. זכר הימים הנעימים בהם למד תלמידו החביב על ברכיו, צפו ועלו בזכרונו.

ולפתע, כמו נסגר במוחו מעגל רב שנים. הוא קרא לשמש הזקן ואמר לו בחיוך: "חביבי, הזוכר אתה כי לפני שנים רבות היה לומד אתי תלמיד צעיר בקביעות בשעת צהריים, אתה 'התערבת' בענין, ונתת לי מוסר שזקוק אני למנוחה". השמש הזקן גלגל עיניו בנסיון להיזכר, שפשף מצחו כמנסה לגרד שכבת אבק רבת שנים, עד שנזכר: "אה, כן, רבי, זוכר אני! כאב לי מאוד על כבוד הרב שאינו נח בהפסקה"…

חייך שוב רבי רחמים ונפנף באושר במכתב שבידו: "הנה פירות עמלי! זו התוצאה הברוכה! זה עתה קבלתי מכתב מתלמידי האהוב, רבי מצליח, המספר, כי נתמנה לדיין בבית הדין הגדול בתוניס!".

פער השמש זוג עיניים לא מאמינות וקרא בקול: "חי נפשי רבי! אילו יודע הייתי שיהיה הילד דיין בבית הדין הגדול בתונס, שמץ תלונה, לא הייתי מעלה על דל שפתי…".

לא היתה זו הפעם היחידה בה התערב השמש. יום אחד נכנס השמש לישיבת "רבי אלעזר" בג'רבא, עת מסר ראש הישיבה הגאון רבי רחמים את שיעורו היומי לתלמידים. דממה שררה בהיכל, התלמידים היו קשובים ומרוכזים, כשרק קולו הנעים של רבי רחמים נישא ברמה מותיב ומפרק, מקשה ומתרץ.

תלמיד אחד, לא הניח לשקט לשרור, והיה שואל, חוקר ודורש לדעת ולהבין היטב. היה זה התלמיד המוכשר 'מצליח'. ידע מצליח כי שיעורים אלו הם הבסיס והיסוד לכל לימוד הגמרא, וחפץ היה בכל מאודו להבינם כהלכה.

לפתע, קטעו את הדומיה פסיעות כבדות מלוות בהמהומים של אי שביעות רצון. שמש בית הכנסת קרב אל קבוצת הלומדים ואמר בזעף: "עוקב אני כבר מספר שיעורים אחר התנהלות השיעור, כל התלמידים מקשיבים ולומדים יפה, ואילו רק אתה" אצבע נוזפת התנופפה מול פניו של מצליח הנבוך "רק אתה מטריד כל רגע את הרב בשאלות!"

גם הפעם חייך רבי רחמים בסלחנות, ובעיניו נתן מבט עידוד לנער המתמיד שכל שאיפתו האמיתית להתעלות בתורה. "אדרבה, שמח אני מאד ששואלים אותי שאלות בלימוד" הבהיר לשמש ה'מפקח', "לא הבישן למד…!" סיכם.

ושנא את הרבנות

בשנת תרצ"א, הלך לעולמו הגאון רבי ציון הכהן יהונתן זצ"ל ראב"ד ג'רבא, וחכמי העיר נתנו ברבי רחמים את עיניהם ובקשוהו למלא את מקומו בדיינות, ולהורות הלכה ברבים. אך הוא בענוותנותו הרבה לא אבה ליטול על שכמו עול זה. אהב הוא אהבה עזה את תלמידיו, וראה ברכה בעבודת הקודש של לימוד תלמידים.

ישבו הרבנים על המדוכה, והחליטו כי ימנו את תלמידו הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל ללמד התלמידים במקומו, ורק את כיתת התלמידים הגדולים ימשיך רבי רחמים ללמד, תוך כדי מילוי תפקידו בבית הדין. לאחר הפצרות מרובות, נאות להסדר זה, וקיבל עליו בלית ברירה את התפקיד.

משעלה הגאון רבי כלפון משה הכהן זצוק"ל ראב"ד ג'רבא לישיבה של מעלה, נתמנה רבי רחמים לכהן תחתיו כראב"ד ג'רבא.

למעשה, כבר בסוף ימיו של מרן הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל, החל רבי רחמים להנהיג את העם, וזאת בעקבות התרופפות בריאותו של רבי כלפון. בהקשר לכך נשמעה פעם התבטאות מעניינת מפי רבי כלפון: "הקדוש ברוך הוא דואג לבני עמו. במשך כל השנים שהיה רבי רחמים חי חויתה הכהן בתונס, לא נפלתי למשכב, ועמדתי ושרתתי את העם בכל כוחותי, אך כאשר הגיע רבי רחמים לג'רבא, היתה מחלה תוקפת אותי מדי פעם. הוי אומר כי כל זמן שלא היה מי שימלא את מקומי, נתן לי ה' כח לשרת את העם, לבל ישארו כצאן בלי רועה, אבל לאחר שנמצא לי ממלא מקום, יכול אני לפנות את מקומי"…

קשוב היה רבי רחמים לצרכי עדתו, לדרישות החומר ובעיקר לדרישות הרוח. ואת עיקר כוחו ומרצו השקיע בהעלאת רמתם הרוחנית של יהודי העיר. מן השמים חננוהו בפה מפיק מרגליות, וכדרכם של צדיקים השתמש בו להרבות פעלים לתורה ולתעודה.

כור הזהב

אחת מהתקריות בהם עמדה מנהיגותו של רבי רחמים במבחן, היתה במלחמת העולם השניה. בסוף חורף תש"ג פלשו הגרמנים לאי ג'רבא. שם הקימו שדה תעופה עבור מטוסיהם שנחתו שם, על מנת לעכב את אוניותיהם של צבאות הברית מלעבור לים התיכון. בבוקר יום שבת קדש פרשת תרומה ח' באדר א' התש"ג, העלילו הגרמנים על היהודים כי הם אותתו לצבאות הברית היכן נמצא מוצבם, וכך יכלו להפציצו בקלות. כעונש על כך, חייבו הגרמנים את היהודים לאסוף לא פחות מ – חמשים ק"ג זהב תוך שלש שעות וחצי. "וָלֹא!" – איימו – "נירֶה למוות ברבני ועשירי הקהילה, ואחר יפציצו מטוסינו את שתי קהילות היהודים בג'רבא עד היסוד, וחורבנן יהיה חורבן עולם!"

אם לא די היה בכל זה, כדי להכניס פחד ומורך בלב היהודים, הטיסו הגרמנים שני מטוסי קרב שחגו בשמי ג'רבא הלוך ושוב, תוך איום להפציץ את ישובי היהודים ח"ו.

כיון שנודעה דבר הגזירה, נהפכה העיירה השקטה ג'רבא למרקחה. בבתים רבים לא הצליחו לערוך קידוש וסעודת שבת. הכל היו עסוקים באספת הזהב בקדחתנות וללא הפסקה.

היהודים אשר במשך כל השנים עמלו וחסכו זהב בדם נפשם מפתם ומלחמם כדי להשיא את בניהם ובנותיהם, או כדי ליהנות מעמלם בימי זקנתם – פירקו נזמי הזהב אשר באזני נשיהם ובנותיהם והביאום אל מרן הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל, שישב כל אותה עת בבית הכנסת "הכהנים", ואסף את הזהב מכל הבאים.

כשעיניהם זולגות דמעות, הטילו הקהל את זהבם לתוך הסל שהיה בידי רבי כלפון. הן חייבים היו למלא תאוותם של הנאצים הארורים, שכן סכנת חיים מרחפת על ראשם.

כאשר נודע לרבי רחמים דבר הגזירה, פנה מיד אל ביתו. הזהב ששמר מחסכונותיו, טמון היה במקום גבוה בתוך קיר הבית. הוא ביקש מהאדם שהתלווה אליו (רבי ששון הכהן הי"ו) כי יסייע בידו לשבור חלק מן הקיר, ולהוציא את הזהב הטמון שם. כן, ביקש מאותו אדם שיפנה לביתו של תלמידו הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל, ויטול גם משם זהב נוסף אשר הפקיד בידו למשמרת לנישואי בנותיו. לאחר מכן, יצא רבי רחמים לרחובה של עיר כשסל בידו, עבר מבית לבית, וביקש בדמעות שליש כי כל מי שיש בידו זהב, יתנו בתוך הסל.

משכילו היהודים האחרונים להביא את הזהב שנותר בידם, ניגש רבי כלפון אל הגרמנים ובידו חבילת הזהב. הקצין הגרמני הניחה על המשקל, והמחוגים הצביעו על כך שהחבילה מכילה ארבעים ושתים וחצי ק"ג זהב, שהם רוב הסכום. "חסרים עוד שמונה ק"ג!" צרח הקצין, והזהיר כי עד למחר יביאו לפניו את יתרת הסכום. כאן, כבר לא יכול היה רבי כלפון להבליג על גודל הרשעות, וקילל את הגרמנים במלים אלו "הליכה בלא חזרה! מיתה בלא קבורה!".

למחרת ביום ראשון אירע הנס, צבאות בנות הברית פלשו לערי תוניסיה, והניסו את הנאצים הפראיים. הצבא הגרמני נהדף, וליהודים היתה הרווחה. אותם נאצים ששדדו מהיהודים את הזהב, נסו בספינתם, ובמהלך ההפלגה, טבעה ספינתם במצולות ים, וגופותיהם לא ניתנו לקבורה. כך התקיימה במלואה קללת רבי כלפון.

עוד סופר, כי מי שהלשין לגרמנים כי יד היהודים היתה בהפצצת מוצבם, היה ערבי שונא ישראל מובהק. הלה קיבל את עונשו לאחר זמן מה, כאשר עלה רכבו על מוקש, ונתפרק לרסיסים יחד עם עוד גוי אחר, רשע כמוהו. כן יאבדו כל אויביך ה'.

ענין כניסתם של הגרמנים לג'רבא, גרר בעקבותיו פולמוס רחב של דיונים הלכתיים סביב הנושא. כך לדוגמא: היו יהודים שהביאו את זהבם אחר השבת, בטרם נודע על נסיגת הגרמנים, ואלו דרשו את כספם בחזרה, בטענה כי הם זכו מן השמים ורכושם לא עוקל, בעוד שאלו שנתנו את זהבם ראשונים וזהבם נשדד על ידי הגרמנים, טענו כי יש לחלק את הזהב הנותר בין כל הנפגעים. דוגמא נוספת: ערבי אחד קנה חפצים אחדים ששדדו הגרמנים. לאחר שחרור העיר, רכש אותם ממנו יהודי אחד, ובעל החפצים הכיר בהם ותבע אותם מהיהודי הקונה. ונשאלה השאלה, אם חייב להחזירם לו.

במשך כארבע שנים, שימש רבי רחמים כראב"ד ג'רבא עד עלייתו לארץ ישראל. בהגיעו לארץ ישראל בחודש מנחם אב התשי"ד, התקבל בכבוד רב ע"י גדולי הרבנים וגדולי תלמידיו שהגיעו להקביל את פניו. את מקום מושבו, הוא קבע במושב ברכיה הסמוך לאשקלון, ותוך תקופה קצרה נתמנה לרב המושב.

מרן מאור ישראל שליט"א התבטא כמה פעמים אודות רום מעלתו של רבי חויתה ואמר: "הגאון הזה היה מתאים לתפקיד הראשון לציון והרב הראשי לישראל, לאחר פטירת הראשל"צ הרב עוזיאל זצ"ל, אך מחמת מחלתו הקשה נמנע ממנו המינוי. יצויין כי מרן שליט"א מכנהו בספריו בתארים נדירים כמו 'מרן פאר הדור והדרו', כמו כן ביקש שישימו לו בחדרו הפרטי תמונה של הרב.

בטרם עת, בהיותו בן ח"ן שנים בלבד, ביו"ד בשבט תשי"ט, השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה.

(מתוך אתר שטייגן)

הכירו את העוצמה שבדרום

  • התקשרו לחכמת רחמים
  • לחצו לשליחת הודעה למשרד
  • הפייסבוק שלנו
  • ניווט למוסדות חכמת רחמים
  • הורדת היישום חכמת רחמים מחנות גוגל

מוסדות התורה חכמת רחמים | מושב ברכיה 1 (ד.נ. חוף אשקלון)  מיקוד: 79852 |

טלפון: 08-6727523 | פקס: 08-6752698