שו"ת: האם המצה נקראת לחם רפואה?

פשטא דרזא שו"ת בהלכות-הרב רז צבי הרשפינוס מו"צ ור"מ בישיבה גדולה "לבנימין אמר" ברכיה


שאלה: שמעתי מהרב מאיר מאזוז שליט"א שמצה נקראת "לחם רפואה" וטעם לזה רמוז בזוהר. האם כך זה גם עפ"י הפשט?

תשובה:

משחר ילדותי שמעתי ממו"ר אבי נר"ו שהמן זה "לחם רפואה", וכל הרוצה לטעום מהמן יאכל כזית ממצת מצווה בליל פסח.

ובאמת שלא כל דבר ניתן להסביר על דרך הפשט, ועל זה כתב גדול הפוסקים הגאון מליסא לפני כמאתיים שנה בספ' "מעשה נסים" שכל סדר הגדה של פסח מסודר על הודאה ושבח לבורא, וסיפור של נסים ונפלאות. וכיוונו בו כוונה עצומה ונפלאה הידועה להם, ודברים העומדים ברומו של עולם, והיה מובן לבני דורם שהיה רוחב ליבם כפתחו של עולם. ולנו יתמי דיתמי ולהמון אנשי זמנינו דברים אלו סתומים ואפילו להבין אותם דרך הפשט.

ולעצם השאלה, הדבר של "לחם רפואה" נכתב בדברי המקובלים עפ"י זה"ק (ח"ב קפ"ג ב') עניין נעלה ונשגב ולא ברובד מוסרי או הלכתי. ולהפשיטו במקצתו נעזרתי בספ' צדקת הצדיק (ח"ב קצד עג), וז"ל: ומצה קדושה לסילוק השאור שבעיסה מהלב, דלכן נקרא בזוהר מיכלא דאסוותא (מאכל רפואה), כמשז"ל (ירושלמי שבת פ' י"ד ה"ג) כל חולי זה יצר הרע, לכך הזיעה שבאה על ידה מועלת ביותר לשרוף ולכלות כל שורש התאות רעה ורשע מן הלב, ע"ש. וז"א שכדי לזכות למדרגה של "אוכלי המן לחם מן השמיים" כי לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, קודם צריך לרדת לשפל המדרגה לעבדות הפרך ולאכול מהלחם הפחות ביותר "לחמא עניא". וכמו שפרש"י שרק אחד מחמשה יצאו, וארבעת החלקים מתו בשלשת ימי אפלה. מכיון שהיו מוכנים לחזור בתשובה לקדש את השם בגופם ע' ברית מילה, ולעקור מלבם את עבודה זרה ע' שחיטת אליל מצרים בביזיון גדול, ואכ"ז עדיין ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ולכן הוצרכו גם במאכל גאולי מיוחד "המצה" שתעקור את יצר הרע מהלב.

וזה דבר ידוע, שכמו שהגאולה תצמח מתוך הגולה, כך הרפואה תצמח מתוך הרפיון, כמ"ש "נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים", ופ' הרמב"ן (בר' לא יט) ושמילת "תְּרָפִים" נגזרה מלשון "נרפים" כי רפו מעבודת ה' ונדבקו באלילים. ועפ"י היסוד של גאולת מצרים תקנו החז"ל את ברכות אמצעיות בתפ' יח', כמו שבקשת הרפואה מגיעה מיד אחרי הגאולה שכדרכה עקובה במלחמות, והגאלה מגיעה אחרי חזרה בתשובה והכפרה (מגילה יז,ב), ע"ש.

ולפיכך "לחם גאולה ורפואה" הטמיעו החז"ל בתוך הסדר של ליל פסח שמתחיל ממצב החולי של גלות ועבדות (מצה ומרור), ונגמר בבריאות ובשמחת החירות באכילת מצה אפיקומן "שעונים עליה הלל". ובהגד' פסח או"ח (ע' קא) עפ"י רבינו הבא"ח כתב שישנם שני עניינים באכילת מצה בליל הסדר והם: זכר ללחם עבדות ולחם גאולה, ע"ש. כי זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקים, בוא ונלמד.

1. לחמא עניא זה לחם שנאפה בחיפזון שבּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ. ולכן כאשר תאכל מקרבן פסח תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. ועפ"י הרמב"ם ואברבאנל שהבצק היה איכותי אע"פ שלא היה חמץ אבל נאפה בחיפזון תוך בריחת עבדים ממצרים. ומצד השני, כתב הרמב"ן מד' חז"ל שאלמלא לא יצאו בחיפזון תוך זמן "חימוץ הבצק", לא היו יכולו לצאת בכלל, כי לאותו זמן הושתקו כל סטרא אחרא מלקטרג ונתבטלו כל כוחות כישוף שלא יפריעו לצאת. ומקור הדברים בד' רבן גמליאל שגאולת מצרים היתה כה מהירה שבצקם נלוש בחיפזון ולא היה לו זמן להחמיץ.

2. לחמא עניא זה לחם עניים. וזה בגלל שלא נמצא בעולם אדם שהיה יותר עני מעבד עברי במצרים. והאכילו אותם במזון רעוע מאוד, כמ"ש העידו על עצמם "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם וְאֶת הֶחָצִיר". וכך מובא בגמ' לגבי גְּרִיעוּת הלחם של סתם עניים (וקו"ח של עבדים): "עני אוכל פתו ללא כתישה" (שבת עד,א), ופ' התוס': עניים אוכלים לחם הארץ מעיסה בלוסה ומעורבת בסובין. וזה תיאר אבודרהם מעשה בתלמיד חכם אחד שנפל בשבי אצל גוים וקראו לו "עבד" והעבידהו בפרך ומזון יחידי שקבל זה חתיכת מצה יבשה, ובמשך כל היום היה שבעה. ומצד שני, פר' בעל הטורים את הפ' "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם" שלא היה נכנס לתוך בית המקדש שום לחם אלא מצה בלבד מסולת המנופה בי"א נפה (רמב"ם על מנחות ז,ו), ואף "לחם הפנים" ע"ג "שולחן הזהב" בקודש היה מצה בעובי טפח (פס' לז,א), והכוהנים אכלוהו בשבת, וחתיכה קטנה ממנו היתה משביעה ביותר (יומא לח-לט).

3. עניא כי דל במרכיבים. מצה של ליל הסדר נעשית משני מרכיבי יסוד בלבד, מקמח שמור יבש וממי מעיין, ובלי תוספת מלח או שמן. ועוד פרש"י (פס' מח,א) שכל עיסות שיעורן קטן כ"עשירית האיפה" (ולא די להפרשת חלה). ואמנם מצד השני, החיטים והקמח נשמרים היטב מלחות, ותהליך האפייה של "מצות יד" מורכב מעשרה שלבים ונדרשת בזה מיומנות מיוחדת, והשגחה צמודה. ז"א, עצם יכולתה של המצה להיות "לחם הפנים" וגם הטרחה בעשייתה הופך אותה למשובח שבמאפים ושבחתה בפשטותה. וע"ז כתב המהר"ל (גב' ה' נא): "איך המצה שהיא לחם עוני שייך אל הגאולה? וזה כי העני שאין לו דבר וזה ענין פשיטות, דומה לכהן גדול משמש בכל ימי השנה בבגדי זהב וביום הכפורים בבגדי לבן לפני ולפנים, וזהו בשביל מעלת המדרגה שנכנס לשם, כי בגדי לבן הם פשוטים".

4. אף צורתה פשוטה עיגול. בפסח בציון (ע' קז) מבאר טעמה של מצה עגולה שצורת כי זה מסמל עוני ואבלות. בויקרא רבה (לד יג) מפורש הפסוק "וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת" ואלו אבלים ומרי נפש שנפשן עגומה עליהן. וא"כ טעמו של "כורך" אע"פ פשיטות המצה וצורתה העגולה בתוספת מרור אבל עם חרוסת מתוקה ואכילתם ביחד בהסבה כמו בני מלכים מזכיר למסובים שגַּלְגַּל חוֹזֵר בָּעוֹלָם והַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם. ומצד השני כתוב: אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, וכך אברהם אע"ה מבקש משרה "מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" ומפרש בילק"ש "פרוס הפסח היה". וכי חשדנו באיש החסד שיבקש מאשתו להכין לאורחיו "לחם עוני"? וי"ל שאותן עוגות "עגולות" היו מסוג המשובח דווקא אלא שהכנתן מהירה מהרגיל.

5. ועוד ראינו באוה"ח (דב' ח ג) שישנם מאכלים שטובים לאדם בריא אך מזיקים לזקן ולהולך בדרך ארוכה בגלל שעיקולן קשה, ומעלת המן שהיה מועיל גם לחולים וגם לזקנים וגם למהלכים למרחקים, וע"ש. וא"כ הרי המן ירד מן השמ' רק אחרי שנגמרה המצה בי"ד באייר, ואילו המצה היתה מן "לחם עבדים" היתה מזיקה להם, ועוד אמ' החז"ל שלפני המקום המצה והמן במעלותיהם שווים הם (קידושין לח). וידוע שהמן היה "לחם רפואה" או "לחם אבירים" כי נבלע באיברים (יומא עה,ב) ואינו יוצא מן המעיים (רש"י שם) והופך האדם לאביר, חזק וגיבור (פ' המאירי על תה' עח) , ועוד פ' המלבי"ם (במד' יא ד): "שהמן אמרו חז"ל לחם אבירים, לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו. שכמו שהמזון הגשמי הוא לחם המזין את הגוף, כן ההשגה השכליית - הוא הלחם המשביע את הנפש", ע"ש. וגם טעמו של המן היה משתנה לפי רצון הסועד, אולם היה ניתן להרגיש במן רק טעמם של מזונות טובים, ולפ"ז לא יכלו להרגיש במן את טעמם של שומים, בצלים וחציר כי מזיקים לגוף (יומא עה,א) ובוודאי לא של לחם עבדים! ואיזה מזון טוב הם היכרו במצרים? תשובה, רק טעמן של עֻגֹת מַצּוֹת שהכינו בחיפזון. והתורה מעידה שטעמו של המן היה כעוגת "צַפִּיחִית בִּדְבַשׁ", ומה אם "וְעָשׂוּ אֹתוֹ (המן) עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם "לְשַׁד הַשָּׁמֶן"? פ' בבכור שור שזה אותו דבר אלא 'צפיחית בדבש' זה מעשה תנור, ו'לשד השמן' זה מעשה בישול. ויִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח.

29 צפיות0 תגובות